1, פ"י, עב' אָפִית וכו', עתי' אוֹפֶה2, תֹּאפֶה, תוֹפֶה, יֹאפֶה, יוֹפֶה, צווי אֳפֵה, אֳפִי, אֳפוּ, אֲפוּ, אֳפֶינָה. – תקן בצק באש בלי מים, שיהי' נאות וטוב לאכילה, backen; cuire le pain; bake: ויעש להם משתה ומצות אָפָה ויאכלו (בראש' יט ג). וַיֹּאפוּ את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות (שמות יב לט). את אשר תֹּאפוּ אֵפוּ3 (שם טז כג). ולקחת סלת וְאָפִיתָ אתה שתים עשרה חלות (ויקר' כד ה). וְאָפוּ עשר נשים לחמכם בתנור אחד (שם כו כו). אף ישיק וְאָפָה לחם (ישעי' מד יה). ואף אָפִיתִי על גחליו לחם (שם שם יט). ותקח קמח ותלש וַתֹּפֵהוּ מצות (ש"א כח כד). מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין (ביצה ב ו). – וכינו' פעו': אין לחם אלא האפוי בתנור (פסח' לז:). הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפויים שבעולם (מכילתא בשלח ד ד). – ומקור:  כדי לאפות בו סופגנין (כלים ה א). אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו (ביצ' יז.). – וגם *לופות: כדי לופות בו (משנ' כלי' כ"י פרמה ה א, ושם ט). – ועבר עם כנוי:  רבי נחמיא אומר אפאה (את העיסה שנלושה במים מגולים) הרי זה מותרת (תוספתא תרו' ז יג). כגון שחזר ואפאו בתנור (פסח' לז:). שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני (גיט' לה.).  –*לחם אפוי: מנהג  בני אדם לומר כשימצא אדם דבר מזומן ומתוקן מצא פלוני לחם אפוי (מאיר אלדבי, ש"א נתיב ט, בשם הרמב"ם, בענין המשיח).

– נִפ' נֶאֱפָה, הֵאָפֶה, תֵּאָפֶה, - שאפו אותו: לא תֵּאָפֶה (המנחה) חמץ (ויקר' ו י). וכל מנחה אשר תֵּאָפֶה בתנור (שם ז ט). סלת תהיינה חמץ תֵּאָפֶינָה (שם כג יז). ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא (ביצה יז.). נמצאת עיסה נאפת כתיקנה ונאכל כתיקנה (תענ' יט:). שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת (מנח' יא א). כשנאפית (החררה)  על הכירה (שו"ע או"ת תנא טו). והפת נאפית מיד (טור שם תסא).  –ומקור: מי איפוא מי הוא זה שהוא עתיד ליאפות כאן אני או בני יעקב (מ"ר ברא' סז).

– נִתפ', *נִתְאַפָּה: מי שהיה רוצה אפוי מתאפה לו (מכילתא, בשלח, ד ו).