* 1, פ"י. (אָפַצְתִּי, אֶאֱפֹץ, תֶּאֱפֹץ, אֱפֹצְנָה) — א) הקריב ודחק גוף אחד לגוף אחר קרוב גדול, engannähern; rapprocher, serrer; put closely בד"א (שכורת תביא טומאה לבית) בזמן שהיא מחולחלת היתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה2 איזו היא אפוצה כל שאין לה טפח ממקום אחד אהל' ט ג. בד"א (שהכלי מציל עם אוהלים) בזמן שהוא אפוץ מבחוץ מצד אחד ומבפנים משני צדדים אבל אם היה אפוץ כחצי טפח מכאן וכחצי טפח מכאן ה"ז אינו מציל תוספתא שם ו א. קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה בה אם אין בין פיה (של הקדרה) לקורה פוֹתי טפח הרי זו מצלת אם יש בין פיה לקורה פותי טפח אינה מצלת היתה אפוצה בארץ ובקורה אם אין בין פיה לקורה פותי טפח הרי זו מצלת אם יש בין פיה לקורה פותי טפח אינה מצלת שם שם ה. (זה שצריך לבדק חמץ בין החביות במרתף) במחוללות אבל באפוצות מעביר עליהן את הנר ודיו ירוש' פסח' א כז ג.
1 עי' הערה קודמת בערך הקודם ולקמן.
2 ז"ל רה"ג: או אפוצה פ"י תמור כפה אפוצה ופי' דחוקה ותניא בתוספת' איזה הוא אפוצה כל שאין לה טפח מרוח אחת. ע"כ. והנה אין ספק בדבר שהמלים הראשנות משֻבשים, והגיהן י"ר שם כמו מכסה, וקוה' בעה"ש הגיה סתומה. אבל אין שתי הגהות הללו נכונות, מפני שאין זה מסכים להפרוש דחוקה שרה"ג נותן למלה אפוצה ומביא ראיה לפרושו זה מהתוספתא שמהלשון כל שאין לה טפח מרוח אחת במקום ממקום אחד שבמשנתנו נראה יותר ברור שהכונה באפוצה היא שהכורת עומדת דחוקה בתוך הפתח ואינה מחולחלת, שפרשה התוספתא כל שיש לה טפח מארבע רוחותיה. ומוכרח פרוש רה"ג משמוש הלשון בפרט בתוספ' אהל' ו ה שהובא בפנים בענין קדרה שהיא אפוצה בארץ ובקורה שאין ספק שר"ל שהקדרה עומדת דחוקה בין הארץ ובין הקורה. וכבר העיר הר"ש אהל' ה ו שבתוספתא ו א לא יתכן לפרש אפוץ אלא במשמ' דבוק. וכן מוכרח פרוש זה לאפוץ בירוש' פסח' המובא בפנים חביות אפוצות במרתף, וכן בירוש' שבת יז יו ב בצורה ארמ' אפיצה אך בסגנון עברי: האבן שבקירויה אם ממלין בה ואינה נופלת ממלין בה כיון שהיא (האבן) אפיצה לה (להקירויה) כגופה היא. וכן בירוש' שבת ג ו ג פתילה אפוצה, וכן שם ז: ברצועות הסנדל ברפים מותר להשמיט באפוצים אסור. והערוך הרכיב שני פרושים יחד הביא בתחלה דברי רה"ג: פי אפוצה דחוקה. והוסיף: כסוי בל' ישמ' עפאץ عفَص בערב' הוא חתיכת עור או סמרטוט לבוש על פי הבקבוק, ומתחלף מן צמאם שר"ל פקק, שהצמאם נכנס בתוך פי הבקבוק והעפאץ לבוש עליו (לשאן אלערב), ואם נניח במשנתנו שהמלים או אפוצה הן הנגוד לפקוקה בקש יבוא פרוש זה שפיר, והכונה היא שהכורת פקוקה בקש בתוך הפתח או אפוצה בסמרטוט על הפתח. עכ"פ לא כהערוך שהרכיב שני המושגים המתנגדים יחד: כסוי של כורת דחוק בו. וכן באמת פרש הר"ש במקום הזה: או אפוצה, שיש כסוי דבוק במקום אחד. אבל כבר העיר הר"ש בעצמו פה וז"ל: משמע דאפוצה אחלחול קאי, ע"כ, ור"ל שאפוצה הוא הנגוד של מחולחלת ולא של פקוקה. והרמב"ם פרש אפוצה ממֻלאה, אטומה, אמר וז"ל: והו אן תכון סאלמה לכן מלאת באלקש ונחוה חתי לא יבקי פיה חלל טפח. ע"כ. ובעברי': שהיא שלמה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. ע"כ. וכן כתב ביד החזקה: שהיתה (הכורת) אפוצה עד שלא יהיה בה חלל טפח אלא אטומה רמב"ם טומא' מת יט א. וכן רוב המפרשים האחרונים, ואחריהם נמשכו גם לוי קוה' ויסטר'. רק בעל משנה אחרונה (במשנ' וילנה החדשים) הרגיש כי גם במשנתנו יותר נאות לפרש אפוצה במשמ' קרובה, דחוקה.