1 מן ב. אצל. באשור' אצל, קשר, ובערב' וַצַל وَصَل, שמשמעותו היא חבר ואִחד שני דברים, ומזה וצל وُصْل, אַוצאל, חבורי וקשורי האברי' זה לזה. ובסור' יצילא, פרק האברי', וביחוד המרפק. והנה אמרו בעלי השרשים (מנחם רד"ק ואחרים) כי אִצִּיל הוא בית השחי. אבל אעפ"י שביחזק' אין הכרע ואפשר כן, הנה מהמקומות בתלמוד המובאי' בפנים נראה ברור כי הכונה היא על מקום חבור המרפק, וכן פרש"י שם בכל המקומות.

2 תרגום: מרפקי ידיו.

3 תחלת הפסוק נמחק בגוף הגני', ושפצוהו והחזירוהו חוקרי ב"ס החדשים בהגהות מתחלפות. הכל מסכימים כי לפני לה היה כתוב א, והמלה היתה אלה, ותרגם dei, ואולם באמת המִלָה היא אָלָה, ולכן רגלים לדבר כי במקום המלה הראשנה היה כתוב פעל שמשמעתו חלל, הפר, וכיוצא בזה. הסורי כתב דמבטל . שמֶנד: משנות. ואין ספק בעצם משמ' מלת אציל שבכאן, שהוא מרפק, הואיל וכן תרגמו גם היוני  àγϰῶνος , שהוא מרפק. אלא שהוא תרגם מלה במלה: שלח זרוע בסעודה, ואין לה למליצה זו ביונית משמעה משאלה. אולם הכונה האמתית נתן המתרגם הרומי שתרגם מטה אציל discubitu, שפרושו הוא: שכב (על מרפקו) אל השלחן בסעודה, ור"ל הסב, כדרך שהיו הרומאים נוהגים במשתאותיהם, וכמו ההסבה בסדר  ליל הפסח שלנו. והנה קצת קשה אמנם כונת המלים על לחם שבסוף הפסוק, ועוד מהו הדבר שבן סירא מיעץ להתביש ממטה אציל על לחם? ואולי פשט אז המנהג להטות אציל , ר"ל להסב בדרך בני חורים, גם בכל סעודה קלה, אפילו על לחם יבש, ולגלג על זה בן סירא, שהוא, כנראה מכל דבריו, הצטין בחוש טוּב טעם ומדה בכל דבר. עכ"פ, בכונת הדבור הטה אציל אין ספק, כמו שמעיד עליו תרגום הרומי שהזכרנו, וקרוב הדבר שדרך הדבור הזה בא ליהודים יחד עם עצם המנהג מהרומאים, ונהוג הדבור הזה ממש ברומית כמו שאמר Petr: ponere cubitum apud aliquem, ובעבר' שם אציל אצל פלוני, ורצה לומר סעד אצלו. ובאמת אין דרך הדבור הזה בודד בבן סירא שלנו, וכבר בא עוד במקום אחד ושם בודאי אין ספק במשמעתו. בפרשה ט פסוק ט נאמר בנוסח' הגניזה: עם בעלה אל תטעם ואל...סב עמה שכור. וכבר הרגישו חוקרי ב"ס כי המלה תטעם היא שבוש שנפל בטעות, או תקון  בכונה קצת מפני שלא הבין המעתיק כונת המליצה האמתית, שהיה כתוב: אל תט אציל, כמו שהוא בפרוש בהתרגום הסורי יצילך, ויציל  בסור' כמו אציל בעבר' מרפק. וסמך לזה היא נוסחת הפסוק הזה בעצמו שהובא בגמ' סנה' ק: אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר. מזה אנו רואים שגם בעלי התלמוד קראו אל תט ולא אל תטעם. והובא בד"ס שם נוסחת כ"י במקום אצל בעלה , — אצלה עם בעלה. וכן בכל הדפוס' הישנים ברש"י אצלה. וכשנדמ' נוסחה זו עם נוסחת התרגום הסורי יתברר לנו בודאות שאין בה שום מקום לפקפוק, כי אין אצלה זו אֶצְלָהּ אלא אַצְלָה,  והוא שֵם במשקל אחר, נרדף עם אציל ואַצִּילָה למרפק, כמו אַצִּילָה להקורה ששמה בערב' המדֻברת וצלה.  ואולי הרבוי אַצִּלֹות ירמ' לח יב אינו חסר פשוט מן אַצִּילֹות, אלא מ"ר כדין מן המשק' אצלה שהיה לפנים בלשון.  עי' הערה למלה זו בערך אַצִּילָה.  והשם בעלה צריך לקרוא לא בַּעֲלָהּ אלא בְּעֻלָה, על פי עדות התרגום היוני והרומי והסורי.  ובכן הנוסח' האמתית של הפסוק הזה בבן סירא היא:  עם בְּעֻלָה אַל תַּט אַצִּיל ואַל [תֵ]סֵב עמה [למסך] שכר. וכמו"כ בגמ': אַל תַּט אַצְלָה עם בְּעֻלָה למסך עמה שכר.  אלא מפני שהיה נהוג פעל מיוחד הֵסֵב למושג זה ולא השתמשו אולי הרבה בהדבור הטה אציל, נשתבש הפסוק, שבכלל כנראה היה שגור בפי הכל, ובמקום אל תט אציל או אצלה עם בעלה, החלו קצתם לאמר אל תט אצל בעלה.  וכן נסח שמֶנד באמת במהדורה ב"ס שלו אל תט אציל, אלא שטעה גם פה וחשב כי בן סירא גנה הטיית האצין, או פשיטת האצין בפני אשה, שחשב זאת לא מדרך המוסר, ובאמת אניו כן, אלא שבן סירא גנה עצם המעשה להיו תבסעודה ומשתה עם אשת איש, שהיה כנראה דבר נהוג אז.