1, ת"ז, לנק' אֲשֵׁמָה, מ"ר אֲשֵׁמִים, -מות — מי שעשה אָשָׁם, שחטא, schuldig; coupable; guilty: ולמה חשבתה כזאת על עם אלהים ומדבר המלך הדבר הזה כְּאָשֵׁם (ש"ב יד יג). אבל אֲשֵׁמִים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת (בראש' מב כא). —  ונהוג הדבור הוא אָשֵׁם, הוא איננו אָשֵׁם: איננו אשם בזה (צרור המור וירא כב:). ומשל הדיוט אשם החמור (שם תולד' כט:)