אֶתְנַח

° 1, אַת-, ש"ז, — שם טעם מפסיק הגדול,  ֑ : אתנח לא ישרתה כ"א שופר עילוי (ר"י בן בלעם). כל מה שיהיה תחתיו אתנח או סוף פסוק לא יתחבר רק יפסק (ר"י חיוג, דקדוק קפד). אתנח או סוף פסוק (ראב"ע, יסוד מספר). המלכים הם אלה וכו' טרחא אתנח (ערוג' הבש' כז). הטעמים המפסיקים הנקראים מלכים כגון אתנח או זקף או רביע (טוב טעם ב). תמונת האתנח הוא כדמות ט הפוכה כזה  ֑  (שם ד).  לא נמצא פסוק בלי אתנח (קב"ק בשער הטעמ'). וביחוד האתנח הוא מעמיד ומפסיק (שם). באתנח וטעמים (תניא, גזרת שלשים). — ואמר המליץ: אדם עצל אל תאנח אחר טרחא יבא אתנח (JQR 1902 July 744).



1 מלשון מנוחה, ויש אומרים מלשון אנחה. ואמר קב"ק בשער הטעמים בפרוש השם אתנחתא וז"ל: נקרא כן כי הוא מנוחה עם אנחה כדמות האדם שטרח ואחר ישב ויאנח וכו' והוא כדמות עשיית אנחה מהאיש שטרח ויושב ונגינתו דומה לזה כי הוא הפסק גדול מן הפסק הזקף הקטן. 

חיפוש במילון: