1, ש"נ, מ"ר בַּלָּהוּת, סמי' בַּלְהוֹת, – א) חזיון לילה, רוח או מת המתראה לאדם, לפי אמונת ההמון, בחשכת לילה ואח"כ יעלֵם, Gespenst; fantôme; ghost: לעת ערב והנה בַלָּהָה2 בטרם בקר איננו (ישע' יז יד).  בַּלָּהוֹת אתנך ואינך ותבקשי ולא תמצאי עוד לעולם (יחזק' כו כא).  סחרים בעמים שרקו עליך בַּלָּהוֹת היית ואינך (שם כז לו).  איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בַּלָּהוֹת (תהל' עג יט).  סביב בעתהו בַלָּהוֹת והפצהו לרגליו (איוב יח יא).  – והשתמשו במשמעה זו גם הסופרים: מי לא ינבא כי לעד נגדעת כי בברית באת עם בַּלְהוֹת צלמות (בעלת האוב לשאול, בעין דור).  הו קרואים על יום ה' והו כלי זעמו להאדיב כל הארץ לפניהם יחרידו בַּלְהוֹת אישון ליל ומאספם בני קטב עוטי שואת צלמות (אד"ם שש"ק, מראה הערב והבקר). – מֶלֶך בַּלָּהוֹת, מלך השדים: ינתק מאהלו מבטחו ותצעדהו למלך בַּלָּהוֹת (שם יד). – ב) פחד ומגור בכלל: וגם בניו (של הבל) וזרעו מפני רשעתם גורשו מארץ החיים ספו תמו מן בלהות המבול (ר"י אברבנל, מפעלות ה' א ד).  אם האיש ההוא הנרדף ימצא לעצמו בית מנוס במקום שאין יד המלך ההוא שולטת בו אז ברוח יברח מידו ולא תשיגנו בלהתו (מגלת ספר לרש"ל בן צמח דוראן).  עת בין משפטי שדי תבל ירגיעו שֹד פתאום באדם משחקים ישיאו מִבַּלְהוֹת פעמיהו בזעם יצערו יסוג אנוש אחור עצמיו יחרדו (בכורי העתים תקפ"א, עצמת הזמרה).