בֹּץ
1, ש"ז, — טיט רך ולח, תשקע בו הרגל על נקלה, Schlamm; fange; mire: הסיתוך ויכלו לך אנשי שלמך הטבעו בַבֹּץ2 רגלך ׁירמ' לח כב).
1 בארמ' בוצא (במקור מאוחר, בתרג' תהל' כ"י סט ג: בוצא דמצולתא; בנד' מיא). ויש רואים דמיון לזה באשור' בָצֻּ, ועי' לקמן בִּצָּה.
2 ריב"ג: והבוץ הוא הרפש והטיט.