בֹּץ

1, ש"ז, — טיט רך ולח, תשקע בו הרגל על נקלה, Schlamm;  fange;  mire:  הסיתוך ויכלו לך אנשי שלמך הטבעו בַבֹּץ2 רגלך ׁירמ' לח כב).



1 בארמ' בוצא (במקור מאוחר, בתרג' תהל' כ"י סט ג:  בוצא דמצולתא;  בנד' מיא).  ויש רואים דמיון לזה באשור' בָצֻּ, ועי' לקמן בִּצָּה.

2 ריב"ג:  והבוץ הוא הרפש והטיט.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים