בִּצָּה

1, ש"נ, מ"ר בִּצוֹת, (בצֹאת), כנוי רבים בּצּוֹתָיו, (בצֹאתָו), — מקום של מים עומדים וטיט רך, יגדלו בו קנה וגמא,  Sumpf;  marais;  marsh : היגאה גמא בלא בִצָּה ישגה אחו בלי מים (איוב ח יא).  תחת צאלים ישכב בסתר קנה וּבִצָּה (שם מ כא).  בִּצֹּאת2 גבאים לא ירפאו למלח נתנו (יחזק' מז יא).  — ועי' רפָפָה.



 1 בערבית בא"י בַצַּה بَصَّه.  ונראה כי זו מלה עברית שהיתה נהוגה בארץ זו ונכנסה בלשון הערבית כשבאו הערבים הנה,  ולא נתברר מקורה.

2 כך הכתיב ברוב הספרים  המדֻיקים, והקרי  בְּצֹּאתָו.  ובהרבה כ"י הכתיב ביצותיו (K).  — וסובר .Bö כי זו צורה ארמ' בִּצָּאתָו, בסימן מ"ר ארמי -ָאת.  ויש רואים בזה שבוש פשוט במקום בצותיו (.Olsh).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים