בִּצָּה
1, ש"נ, מ"ר בִּצוֹת, (בצֹאת), כנוי רבים בּצּוֹתָיו, (בצֹאתָו), — מקום של מים עומדים וטיט רך, יגדלו בו קנה וגמא, Sumpf; marais; marsh : היגאה גמא בלא בִצָּה ישגה אחו בלי מים (איוב ח יא). תחת צאלים ישכב בסתר קנה וּבִצָּה (שם מ כא). בִּצֹּאת2 גבאים לא ירפאו למלח נתנו (יחזק' מז יא). — ועי' רפָפָה.
1 בערבית בא"י בַצַּה بَصَّه. ונראה כי זו מלה עברית שהיתה נהוגה בארץ זו ונכנסה בלשון הערבית כשבאו הערבים הנה, ולא נתברר מקורה.
2 כך הכתיב ברוב הספרים המדֻיקים, והקרי בְּצֹּאתָו. ובהרבה כ"י הכתיב ביצותיו (K). — וסובר .Bö כי זו צורה ארמ' בִּצָּאתָו, בסימן מ"ר ארמי -ָאת. ויש רואים בזה שבוש פשוט במקום בצותיו (.Olsh).