1, ש"נ, מ"ר בְּקָעוֹת, סמי' בִּקְעוֹת, — מקום נמוך ארוך, בין ההרים, Thal; vallée; valley: ויהי בנסעם מקדם וימצאו בִקְעָה בארץ שנער וישבו שם (בראש' יא ב).  ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בַּבִּקְעָה ובהר (דבר' ח ז).  כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לְבִקְעָה (ישע' מ ד).  ויניחני בתוך הַבִּקְעָה והיא מלאה עצמות (יחזק' לז א).  ואת הככר בִּקְעַת ירחו עיר התמרים עד צער (דבר' לד ג).  בְּבִקְעַת הלבנון תחת הר חרמון (יהוש' יא יז).  והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים וּבְקָעֹת (דבר' יא יא). אפתח על שפיים נהרות ובתוך בְּקָעוֹת מעינות (ישע' מא יח). יעלו הרים ירדו בְקָעוֹת אל מקום זה יסדת להם (תהל' קד ח).  וכן בקעה שהיא עמוקה י' והיא מד"א ועד בית סאתים (עירו' נ:).  המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה אעפ"י שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו (ב"ב סא:).  רובץ בין המשפתים אלו ב' בקעות בקעת פסלן ובקעת יזרעאל (מד"ר בראש' צח). — ומליצה רגילה: רב בקעה מצא וגדר בה גדר (עירו' ו.), ר"ל מצא קלקול ותקן אותו. — °בִקְעַת הַחֲלָבִים, בתכונה: שהוא (התלי) מקום הנקרא אצל התוכנים בקעת החלבים (נצוצי אורות על הזהר, פרשת חיי שרה).