1, פ"י, עבר ובנוני כמו שלמים: בּוֹקֵק, בָּקַקְתִּי, בכנ' בְּקָקוּם, עתיד אֶבְקֹק, ועבר כמו כפולים: בַּקֹּתִי, עת' אָבֹק, — א) בקע בכח גדול והדבר הנבקע הוציא קול שאון עז, spalten; fendre; to ּcrack: הנה יי' בּוֹקֵק2 הארץ ובולקה ועוה פניה והפיץ ישביה ישע' כד א. — ב) תלש ושבר באף ובחמה, למשל זמורות הגפן, ausreissen; arracher; tear out: כי שב יי' את גאון יעקב כגאון ישראל כי בְקָקוּם3 בֹּקְקִים וזמריהם שחתו (נחו' ב ג). — ג) עב' בַּקֹּתִי, נסת' בַּק, עת' אָבֹק, — הריק בקצף ובזעם, ausleern; vider; to empty: במליצה, בּקֹּתי את עצתו, עשיתיה ריקה, שאין בה תועלת של כלום: ולא יקרא למקום הזה עוד התפת וגיא בן הנם כי אם גיא ההרגה וּבַקֹּתִי את עצת יהודה וירושלם במקום הזה והפלתים בחרב לפני איביהם (ירמ' יט ו-ז). 

— בֹּקֵק, בּוֹקֵק, — גפן בוקק, עי' ערך בּוֹקֵק.

— °בָּקוּק, מ"ר בְּקוּקִים: זוחת כגפן בקוק, פרי שריגיו זקוק (רסע"ג, הור' הקור' 142). בימי אבילות דלות זלות הגליות המרים והקשים ריקים בקוקים בלוקים (הקד' חזוק אמונה). והמשחקים עשוקים נקוקים בקוקים ריקים (אלדד ומידד, ר"א מודינא). 

— נִפע', נָבַק, נָבַקָּה, והוקלה נָבְקָה, מקו' הִבֹּק, הִבּוֹק, תִּבּוֹק, (תִּבַּק), — הורק ממה שהיה בו: הִבּוֹק תִּבּוֹק הארץ והבוז תבוז ישע' כד ג. וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו וכו' וְנָבְקָה4  רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ישע' יט ב-ג. — ו°נבֹק כדינו: ככה רוחי נָבֹקָה יל"ג, ודוי. —  ועתיד, °תִּבַּק, — תִּבַּק עצתו: ודבקו כאבק אלי רגלו דבק, בטרם לא תיבק עצתכם מהירים תשו' תלמי' דונש.  — וכדרך השלמים *נִבְקַק, במשמ' רקבון והשחתה: ר' נתן אומר שפטים שפט (הקב"ה את אלהי מצרים) שפטי שפטים נרקבים נבקקים נגדעים נשרפים מכי' בוא, פסחא ז.

— פוע' עתיד, יְבֹקְקוּ, — כמו קל ג: ושלחתי לבבל זרים וזרוה וִיבֹקְקוּ את ארצה ירמ' נא ב. — ואמר המשורר: ככה רוחי נבקה וַתְּבוֹקֵק לבי יחד יל"ג, ודוי. 

— הִפע', °הִבְקִיק: תאמר בדתך להמתיקם, כקריעת ים סוף וכמכת בכורים שונאיך להבקיקם רא"ק, יוצר, פרה.