בָּקַק

1, פ"י, עבר ובנוני כמו שלמים: בּוֹקֵק, בָּקַקְתִּי, בכנ' בְּקָקוּם, עתיד אֶבְקֹק, ועבר כמו כפולים: בַּקֹּתִי, עת' אָבֹק, — א) בקע בכח גדול והדבר הנבקע הוציא קול שאון עז, spalten; fendre; to ּcrack: הנה יי' בּוֹקֵק2 הארץ ובולקה ועוה פניה והפיץ ישביה ישע' כד א. — ב) תלש ושבר באף ובחמה, למשל זמורות הגפן, ausreissen; arracher; tear out: כי שב יי' את גאון יעקב כגאון ישראל כי בְקָקוּם3 בֹּקְקִים וזמריהם שחתו (נחו' ב ג). — ג) עב' בַּקֹּתִי, נסת' בַּק, עת' אָבֹק, — הריק בקצף ובזעם, ausleern; vider; to empty: במליצה, בּקֹּתי את עצתו, עשיתיה ריקה, שאין בה תועלת של כלום: ולא יקרא למקום הזה עוד התפת וגיא בן הנם כי אם גיא ההרגה וּבַקֹּתִי את עצת יהודה וירושלם במקום הזה והפלתים בחרב לפני איביהם (ירמ' יט ו-ז)

— בֹּקֵק, בּוֹקֵק, — גפן בוקק, עי' ערך בּוֹקֵק.

— °בָּקוּק, מ"ר בְּקוּקִים: זוחת כגפן בקוק, פרי שריגיו זקוק (רסע"ג, הור' הקור' 142). בימי אבילות דלות זלות הגליות המרים והקשים ריקים בקוקים בלוקים (הקד' חזוק אמונה). והמשחקים עשוקים נקוקים בקוקים ריקים (אלדד ומידד, ר"א מודינא)

— נִפע', נָבַק, נָבַקָּה, והוקלה נָבְקָה, מקו' הִבֹּק, הִבּוֹק, תִּבּוֹק, (תִּבַּק), — הורק ממה שהיה בו: הִבּוֹק תִּבּוֹק הארץ והבוז תבוז ישע' כד ג. וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו וכו' וְנָבְקָה4  רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ישע' יט ב-ג. — ו°נבֹק כדינו: ככה רוחי נָבֹקָה יל"ג, ודוי. —  ועתיד, °תִּבַּק, — תִּבַּק עצתו: ודבקו כאבק אלי רגלו דבק, בטרם לא תיבק עצתכם מהירים תשו' תלמי' דונש.  — וכדרך השלמים *נִבְקַק, במשמ' רקבון והשחתה: ר' נתן אומר שפטים שפט (הקב"ה את אלהי מצרים) שפטי שפטים נרקבים נבקקים נגדעים נשרפים מכי' בוא, פסחא ז.

— פוע' עתיד, יְבֹקְקוּ, — כמו קל ג: ושלחתי לבבל זרים וזרוה וִיבֹקְקוּ את ארצה ירמ' נא ב. — ואמר המשורר: ככה רוחי נבקה וַתְּבוֹקֵק לבי יחד יל"ג, ודוי

— הִפע', °הִבְקִיק: תאמר בדתך להמתיקם, כקריעת ים סוף וכמכת בכורים שונאיך להבקיקם רא"ק, יוצר, פרה



1 בערב' בַקּ  بَقَّ, נתן הרבה פרי, ילדה האשה הרבה ילדות, המטירו השמים הרבה מטר, בקע וקרע, והפיץ ופזר את ממונו, והריק הכלי ממה שהיה בו. ובארמ', וסור' עוד במשמ' רקבון והשחתה. והנה נראה כי גם בעבר' הקדומה שמש שרש זה ברוב אלה המשמעות, והשתמשו בו בפרט במליצה, אולי במקום שרצו לחבר שני מושגים יחד, בקיעה והתרוקנות וכיוצא בזה.

2 פרשו רוב הקדמונים והאחרונים במשמ' הרקה ובזיזה. תרגום: הא יי' מביז ארעא. מנחם: ענין ריק המה. ריב"ג לא אמר בו דבר, לא בשרשיו ולא ברשאלה אלתקריב ואלתשהיל. רש"י, ראב"ע, ושאר הישנים והחדשים כלם כעין פרושו של מנחם מלשון ריקות ובזיזה. ואמרו רוב החדשים מהנוצרים שפרשה זו נאמרה על יום הדין הגדול והכל בדרך מליצה. ואולם כל מליצת פרשה זו צוחת שהיא נאמרה על רעש שארע באמת בזמן ההוא. ועדות לזה היא המליצה ועוה פניה שבפסוק זה בעצמו, ועוד יותר כל סוף הפרשה מן פסוק יז ולמטה: פחד ופחת וכו' כי ארבות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ, רעה התרועעה הארץ, פור התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ, נוע תנוע ארץ, וכו'. ולכן רגלים לדבר כי הכונה בשני הפעלים הראשונים של פרשה זו, בקק ובלק, היא לבקיעת הארץ ופצימתה.

3 יש מגיהים הגהות מתחלפות בפסוק זה. Gunkel מוחק מלת ובקקום ומנסח: כי בקקים זמריהם שחתו.

4 הסכימו רוב המדקדקים כי זו הקלה במקום ונָבַקָּה, כמו וְנָסְבָה, וכן נָפְצָה (בראש' ט יט), נָקְטָה איוב י א, וכיוצא בהם. ונראית דעתו של (Bö, § 1123) כי עפ"י הקש של נסב למשל לנדב אמרו בהסח דעת נסבה, כמו נָדְבָה, ונתהוה מזה כעין פעל חדש בלשון מבעלי פ"נ, נָסַב וכן נָבַק. LXX אולי כונו בתרגומם ונבֹכו.

ערכים קשורים