1, -עוֹל, ש"ז, מ"ר גִּבְעֹלִים, -עוֹלִים, — א) כעין כיס קטן שבו הזרע מתהוה בראש הקנה של פשתן או צמחים אחרים שכמותו, Kapsel; capsule:  והפשתה והשערה נכתה (בהברד) כי השערה אביב והפשתה גִּבְעֹל2 (שמות ט לא).  אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות וכו' אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו (פרה יא ז).  מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין (שם ט).  הזה ספק מן החוט ספק מן הכוש ספק מן הגבעול (שם יב ב).  מי חטאת שנתמעטו טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה (שם).  וחכ"א תמרות גבעולין שלא גמרו ויונקות שלא הניצו כל עיקר (תוספתא שם יא ז).  אזוב שהטביל עצו עם גבעוליו  אע"פ שהזה והמים שופעין מן העץ לגבעול כשר (שם יב ג).  שדומה (המן) לזרע פשתן בגבעולין (יומ' עה.).  למי שהיתה לו שדה של פשתן נכנס לתוכה בערב והיתה נאה בא להכנס בבקר ומצאה שנעשית גבעולין (מד"ר במד' ז).  העמוד שבתוכו (שבתוך הבצל) שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבצין בו זרע הבצל (ר"ח ערוב' כט:). — ב) °הקנה הדק של הפשתן וכיוצא בו3, Stengel; tige; stalk:  כבר ביכרה (השעורה) ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה (רש"י שמות ט לא).  כשושנה גדולה וכו' וגבעול אין לה (אבר' גוטל' ממצרים א).  — °ומשל לאצבעות דקים:  יענו בה גבעולי שושנים אלה אם לא, לו למדוה, נגן הטיבה (יל"ג, אשה עבריה).