גּוּמָץ
1, ש"ז, מ"ר גּוּמָצִים, — חפירה באדמה, בור כמו גומה: חפר גּוּמָץ בו יפול (קהל י ח). כחברת עורים וכו' אם יכשל אחד מהם או יקרהו מקרה יקרה לכלם המקרה ההוא ויתעו מני דרך ואפשר שיפלו בבור או בגומץ או שיכשלו בדבר שימנעם מלכת (קהל י ח). — ואמר הפיטן: קצף שכח ורוגז הניח וכעס הפר, רצה מרצה ומחבב וערבב גומץ חופר (ר"א בר' שמעיה, סליח' ער"ה, איככה אפצה פה).
1 משקל עוּגָב, כּוּמָז. בארמ' וסור' גומצא, ורגלים לדבר כי היא שאולה בעברית. המקור לא נתברר.