ש"ז, מ"ר גֵּזִים, סמי' גֵּזֵי, — א) הצמר הגזוז מהצאן, Schur; toison; fleece: ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גֵּז צאנך תתן לו (דבר' יח ד). אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון אם לא ברכוני חלצו וּמִגֵּז כבשי יתחמם (איוב לא יט-כ). —  *ומ"ר: מקבל אדם צאן ברזל מאשתו והוולדות והגיזין שלו וכו' היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך במאה של זהב הוולדות והגיזין שלך תוספתא ב"מ ה יד.  אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גדיים ולא גיזין ולא תלושין של צמר וכו' ולוקחין מהן ארבעה וחמש צאן ד' וה' גיזין אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין (ב"ק קיח:). בישראל שיש לו גיזין הרבה (חול' קלז:). — *וסמי': אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר (נדר' ז ג). גיזי צמר ועניצי פשתן ולשונות של ארגמן (תוספתא שבת טו ד). דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר ובציפי צמר (ב"ב יט.). — *וכנ': היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי גיזיהן של אילו עשויות עליך במאה של זהב (תוספתא ב"מ ו ו). — ב) שדה חציר שגזזו ממנו את השחת וכדומה: ירד כמטר עלי גֵּז כרביבים זרזיף ארץ (תהל' עב ו). — ג) זמן הגזיזה של השחת מהשדה: והנה יוצר גבי בתחלת עלות הלקש והנה לקש אחר גִּזֵּי המלך (עמוס ז א).