1, ש"נ,  סמי' גִּזַּת, מ"ר גִּזּוֹת, — א) הצמר הגזוז מהכבשים, כמו גֵּז, Schur; toison; fleece: וישכם (גדעון) ממחרת ויזר את הַגִּזָּה וימץ טל מן הגִּזָּה מלוא הספל מים (שופט' ו לח). הנה אנכי מציג את גִּזַּת הצמר בגרן (שם לז). בדמו בחלבו ובעורו ובגיזתו בגידיו ובעצמותיו וכו' (תוספתא קדוש' ד ו). הכניסה לו (האשה לבעלה) עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה (כתוב' עט:). — *ומ"ר: חוץ מידה חוץ מרגלה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה (ב"ק עח:). הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה (שם צה.). שור דאפילו לגיזת זנבו (שחייב להחזיר) ושה לגיזותיו (ב"מ כז.). מחמש גיזות שיש בכל אחד מנה ופרס היה נותן משקל חמש סלעים (רש"י חול' קלה.). שזו פחותה שבגיזות (שם). — ב) צמר ארוך העומד לגִזָּה בעודו על הכבש: כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבה (את הסכין) בגיזתה (ירוש' שבת יט יז.). — ובמשמ' *שה"פ: עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה (ירוש' שבת ז יג). בעלי מומין קדושת המזבח חלה עליהן וכו' לגיזה ולעבודה (שם שקל' ד מח.).