1, פ"י, עת' יִגְזֹם, — דבר דבר או עשה תנועה כדי לאַיֵם על איש שיירא מפני הרעה שמכינים לו, drohen; menacer; to menace: מי שאחז קרדום ואמר אלך ואפסק דקל של פלוני ונמצא קטוע מושלך לא נאמר שזה עשה מה טעם אדם עשוי לגזום ולא לעשות (הלכ' פסוק', ממונות).  אם ענה תענה אותו הרי זה מקרא קצר גזם ולא פירש עונשו כמו לכן כל הורג קין גזם ולא פירש עונשו (רש"י שמות כב כב).  וכאשר התחיל במלאכה אמר (שמעון) שהמטוה היה גרוע וגזם לו להניח מלאכתו (שו"ת הרא"ש קד ב).  ומתוך שהיה ראובן מצוי בביתו של שמעון היה חושדו מאשתו וגזמו להרגו (מרדכי, כתוב' שו).  ולא היה דעתם (של ראשי הקהל) לסייע לו (להשר) לכן גזם להרע להם (שו"ת רמ"א נא).  ונשבע במעמד כולם שלא היו דברים מעולם ושכל מה שאומר לא אמר אלא להציל נפשו מייסוריו שעשו לו ושגזמו להוסיף לו (תשו' מהר"י קולון סח).  אשר טען שמעון שמה שנתן לגיסתו אשת אחיו יתר על כתובתה שבאונס נתן מפני שראובן אחיה גזם אותו להביאו בערכאות של גוים  (שם קפו).  מי שגזם לחבירו להביאו בערכאות שלהם אם לא יתן לו מה שהוא מבקש ממנו (שו"ת תורת חסד יט).  — וכנ' °גְזָמָהּ, גזם אותה: והיא ערכה תשובתה כי יהודית היא ואיימה (השופט) וגזמה והיא לא נתנה על לבה ואמרה מבני היהודים שבוני ויביאוני הנה (תשו' הרמב"ם קל).

— פִע', גִּזֵּם, — כמו הקל, במשמ' אִיֵּם עליו: בשביל אותו דבר רע שהיא מגזמת לעשות לו (מד"ר במדב' יד).  (מצא) רועה לגנב קודם שנטל הימנו כלום וגיזמו וחירפו (רש"י ב"מ צג:).  כשהיה (רבנו תם) יושב בדין וא' מבעלי דינין מגזם לחבירו ואומר כך וכך תתחייב לי בדין רגיל היה ר"ת לומר שקר אתה דובר (תוספ' כתוב' סט.).  ועתה שואלין ממני הפחת ומגזמין עלי לאמר אצוה אחד מעבדי וישבע שנפחתו יותר מכ' דינרין (תשו' ר"ת סא).  ואף קודם שנתגלה הדבר לשרית היתה מגזמת אם אמת שהיהודית היתה יושבת עליה ורוכבת לא ארכב עליה כל ימי עולם (שם סג).  שהוא מלשין ליחידים מישראל ולקהל לאנסן והוא מגזם בכל יום תמיד וכו' ושגיזם לפניהם מלשינות פעמים רבות (שו"ת הרא"ש יז א).  מה שנהרג המוסר מן הדין הוא על העתיד ועל שם סופו ר"ל כגון שעדין לא מסר אלא שאומר ומגזם שימסור ואז הורגין אותו (שו"ת ריב"ש רלח).  מחמת יראת הגוים אשר אסרוהו בזיקים והיו מגזמים אותו לעשות לו יסורין גדולים (תשו' ר"י קולון סח).  כאשר אני מוכיח אותה מגזמת לילך בין הגוים (שם פב).  מדרך האדם שכשהוא כועס הרבה ומפליג לגזם הנה בזה יתרפה הרבה החרון בעת המעשה (ר"מ אלבילה, ראשית דעת א ד).  ישראלים שדחק אחד את חבירו בתפישה והיה מגזם לו להורגו עד שיתן לו קרקעו (לבוש, אונאה רלו א).  ועתה בקלקלם במעשיהם ואנ"י היא המגזמת ואומרת ויסרתי אתכם אף אני (עבוד' הקד' לר"מ גבאי, סתרי תורה יט).  אחד מהבעלי דינין מגזמו (לדיין) אם אתה מחייבני הרי אני שורף גדישך (חזקוני, יתרו יח כא).  אם אחד מבעלי דינין אלים ומגזם לדיין לגזול ממונו אם יחייבהו בדין וכו' (פענח רזא, יתרו).

— הִפע', °הִגְזִים, א) כמו גִּזֵּם ב':  ולמה הגזמתי הדבר מרוב כעסי אל תתמה וכו' (ר"מ אלשיך, איוב ו ב).  לפי שבהיותו מפליג לדבר ולהגזים ינוח קצת מרתיחתו אבל מי שהוא בלתי כועס ובלתי מגזים לאויבו הוא מרבה להנקם בשעת המעשה (ר"מ אלבילה, ראשית דעת א ד).  מי שהוא מלמד תלמידים גדולים או קטנים לא יכוף אותם תמיד בשוטים ובייסורין של דברים קשים אלא פעמים יכוף ופעמים יגזים ופעמים יפייס כפי טבע התלמידים (מנוה"מ פט ב).  איש ועיניו אדומות מוציא רוח מנחיריו ומגזים באצבעו (לב האריה, אר' מודינו ג ו).  — ב) דבר גוזמות, הבאי, übertreiben; exagérer; exaggerate:  נהוג בדבור ובספרות החדשה.