גָּזֵר
1, ת"ז לנק' גְּזֵרָה, מ"ר גְּזֵרִים, גְּזֵרוֹת, — שעם, בלי צמח, שיש בו סלעים, צוקים וכדומה: ונתן אתם (הכהן את העונות) על ראש השעיר (אשר עלה עליו הגורל לעזאזל) ושלח ביד איש עתי המדברה ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גְּזֵרָה2 (ויקרא יו כא-כב).
1 משקל זָקֵן, זְקֵנָה.
2 המדקדקים החליטו מלה זו ש"נ. אך יתר נראה שהיא ת"נ. — ופרשוה המפרשים ממשמ' גזר, חתך, ארץ כרותה מן הישוב, וכדומה. אך ריב"ג אמר וז"ל: והטוב בעיני שתהיה מלה מיוחדת ויהיה בה קצת דמיון ללשון הערב שאומרין לארץ אשר אין בה צמח ארצ' מג'זורה (צ"ל מג'רוזה) והיא הישימון (השרשים ערך זה). — וכן קצת האחרונים גזנ' בול.