°1, גמרא, ש"נ, כנ' גְּמָרָתֵנוּ, מ"ר גְּמָרוֹת, — שם כללי להחבור הכולל בתוכו המשא והמתן של האמוראים בדברי המשנה וכל ההלכות והתקנות וכו' שנוספו אחרי חבור המשנה: קריאת הגמרא על בוריו ושאלותיו ותשובותיו (ר"ש הנגיד, בתחלת מבוא התלמוד).  כל האמוראין עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר וכו' ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצין לא קבעום בגמרא על סדר המסכתות והמשנה (רש"י ב"מ פו.). ובכמה מקומות בגמרתינו שמזכיר טבילה לפני ההזאה (תוספ' מגי' כ.).  ור' יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחר חרבן הבית וכו' רבינא ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא (הקד' הרמב"ם ליד החזקה).  וכל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא ובנו בו ויצא להם שם בחכמתם וכו' למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו וביארו עניניו לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל אנשי שנער בעת שחוברה הגמרא וכו' מי שאינו יכול לירד לעומקה של גמרא וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה וכו' ואין צריך לומר הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית (שם).  אבל לפי גמרתנו אינו נראה כן (שו"ת רשב"א א פה).  מרימר ומר בר רב אשי סיימו הגמרא בשנת ד' אלפים רס"ה ושמנים שנה היה משהתחילו לחבר הגמרא עד שנחתם (יסוד עולם).  כפי בעלי גמרות (עיטור, אות מ, מחאה).  יתחייב להיות המחבר בקי בכל פנות גמרתנו בבלית ירושלמית (ס' החינוך, אגר' המחבר בראש הספר). ובגמרת ארץ ישראל יש מהם מי שאמר שהוא (איוב) היה וייסוריו לא היו (אוהב משפט, באור' לאיוב א א).