1, ש"ז, בהפס' גָּן, כנ' גַּנִּי, מ"ר גַּנִּים, — מקום עפי"ר מוקף גדר ונטוע אילנות או ירקות או פרחים, למאכל או לתענוג, Garten; jardin; garden: ויטע יי' אלהים גַּן בעדן מקדם וכו' ויצמח יי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל וכו' ונהר יצא מעדן להשקות את הַגָּן (בראש' ב ח-י).  מפרי עץ הַגָּן נאכל (בראש' ב ח-י).  ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גַּן המלך (בראש' ב ח-י).  אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כְּגַן הירק (בראש' ב ח-י).  תנה לי את כרמך ויהי לי לְגַן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי (בראש' ב ח-י).  והיית כְּגַן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו (בראש' ב ח-י).  עורי צפון ובואי תימן הפיחי גַנִּי יזלו בשמיו יבא דודי לְגַנּוֹ ויאכל פרי מגדיו באתי לְגַנִּי אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי (בראש' ב ח-י). דודי ירד לְגַנּוֹ לערוגת הבשם לרעות בַּגַּנִּים וללקט שושנים (בראש' ב ח-י).  —  גַּן עֵדֶן, הגן אשר בעדן, ששם היה אדם הראשון וחוה, ובתוך האילנות היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, וכאשר אכלו מפרי עץ הדעת נגרשו ממנו.  ומזה השם *גַּן עֵדֶן, מקום התענוג להצדיקים אחרי המות, עי' עֵדֶן.