1, ש"ז, בהפס' גָּן, כנ' גַּנִּי, מ"ר גַּנִּים, — מקום עפי"ר מוקף גדר ונטוע אילנות או ירקות או פרחים, למאכל או לתענוג, Garten; jardin; garden: ויטע יי' אלהים גַּן בעדן מקדם וכו' ויצמח יי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל וכו' ונהר יצא מעדן להשקות את הַגָּן (בראש' ב ח-י).  מפרי עץ הַגָּן נאכל (בשם ג ב).  ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גַּן המלך (ירמ' לט ד).  אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כְּגַן הירק (דבר' יא י).  תנה לי את כרמך ויהי לי לְגַן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי (מ"א כא ב).  והיית כְּגַן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו (ישע' נח יא).  עורי צפון ובואי תימן הפיחי גַנִּי יזלו בשמיו יבא דודי לְגַנּוֹ ויאכל פרי מגדיו באתי לְגַנִּי אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי (שה"ש ד יו-ה יא). דודי ירד לְגַנּוֹ לערוגת הבשם לרעות בַּגַּנִּים וללקט שושנים (שם ו ב).  —  גַּן עֵדֶן, הגן אשר בעדן, ששם היה אדם הראשון וחוה, ובתוך האילנות היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, וכאשר אכלו מפרי עץ הדעת נגרשו ממנו.  ומזה השם *גַּן עֵדֶן, מקום התענוג להצדיקים אחרי המות, עי' עֵדֶן.