*, גַּס, מקור גֹּס, לָגֹס, — עשה גַּס, גַּס לִבּוֹ, עשה לבו גס, שאינו מפקפק: והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח (אב' ד ז).  — והיה גס: א"ר יהושע מימיי לא גס לבי לומר לאדם צא ולקט לך תמרות של חרדל (תוספתא מע"ר ג ז).  — לָגֹס דעתו, לעשות שתהיה דעתו גסה עליו, שלא יתביש: האומר איני מתפרנס משל אחרים וכו' אומרין לו הבא משכון כדי לגוס דעתו (תוספתא פאה ד יב). 

— הִפע', *הֵגֵס, הֵגִיס, — עשה גס, כמו הקל, בפרט עם דעת, לב, הֵגֵס דַּעְתּוֹ, הֵגֵס לִבּוֹ, עשה, התנהג בגסות הדעת: מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו (אבות ו ו).  למלך ב"ו שנשא אשה והיתה מתבישת מלפניו ונכנסה אחותה אמרה לה על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך הגיסי דעתך ובואי ושמשי את המלך (ספרא, תחלת שמיני).  היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו וכו' א"ל משה ממנו אתה מתיירא הגס דעתך וקרב אליו (שם). והמגיס דעתו כלפי מעלה (ברכ' יט.).  ואל תגיס דעתך בהוראה (דא"ז ב).  למלך ב"ו שהיה משיא בתו קרא לקרתני אחד להיות סרסור ביניהן התחיל מדבר בגסות כנגדו אמר המלך מי הגיס את לבך לא אני הוא שעשיתיך סרסור (מד"ר שמות ו).  הואיל שהגסת את לבי ואמרת לי שאשאל לפניך שואל אני לך שתשיאני בתך ושאיעשה חתנך אמר לו חייך כך אני עושה (פסיק' רבתי, פרה יד).  ויכיר בוראו בכל לבבו והולך בתומו ובענוה ולא מגיס דעתו על חבירו (ר"ב דר"ע).  — והגיס לבד: משל למלך שהיה לו אוהב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא הקפיד עליו המלך לימים עמד והגיס לפני הלגיונות גזר עליו מיתה (תנחומא בובר, חקת לא).