פ"י, — חכך בצפרניו וכדומה על העור במקום שמרגיש אִכול, kratzen; gratter; to skratch: וממנו התפעל, הִתְגָּרֵד.

— הִתפ', הִתְגָּרֵד, — גָּרַד את עצמו, sich kratzen; se gratter; to skratch o. s.: ויך (השטן) את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו ויקח לו חרש לְהִתְגָּרֵד בו איוב ב ז-ח.  סכין וממשמשין בבני מעים אבל לא מתעמלים ולא מתגרדין (שבת כב ו).  אין חפין ואין מתגרדין ביום טוב (תוספתא יו"ט ד י).  הפות של מתכות של בעלי הבתים העשויה ככיפה וכו' שעבדים מתגרדים בה (שם כלים ב"מ ב יב). 

— קל, *גָרַד, — א) הוליך והביא חדו של דבר חד, כמו סכין או זכוכית על שטח גוף מהגופים, כדי לקלוף מעליו חלקים דקים מן הדקים כמו אבק, schaben; gratter; to shave: זכוכית כדי לגרוד בו ראש הכרכר (שבת כב ו). גרדו (את השופר) מבפנים ומבחוץ (תוספתא ר"ה ג ד). גרדו (את השופר) והעמידו על גלדו (גמ' שם כז:). — ב) חכך בהצפרנים או בכלי בעור הגוף: אין גורדין1 במגרדת בשבת רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש (שבת קמז:).  סכו (את העבד) גרדו והלבישו והנעילו (ב"ב נג:).  — ובפרט הכתב מעל הניר: הטועה בשם גורד את מה שכתב ותולה את מה שגרד (מנח' ל: וסופר' ה ד).  העומדין לשרת את בני אדם (במרחץ) וגורדין בהן רגליהן (רה"ג, כלי' יב ד).  כך אנו רגילים לגרוד כל הדבור ולחזור ולכתוב (רמב"ן, שו"ת רלב"ח א ג ד). 

— פעו', גָּרוֹד, עי' זה הערך. 

— פִע', *גֵּרֵד, — כמו קל בנחץ הפעולה: אין מגרדין לא מנעלים חדשים ולא מנעלים ישנים (תוספתא שבת ד יה).  לצוות על המגיהים שלא יגרדו מכל מה שימצאו בספרים אפילו אות אחת (אגר' ר"ש אבת תבון). 

— הִפע', *הִגְרִיד: העושה עבודה זרה המחתיך והמעמיד הסח והמקניח והמגריד2 עובר בלא תעשה (תוספתא סנה' י ג).