1, פ"ע, — היה חלש ובלי כח וחש כמו קרוב להתעלף מפני צמא וכדומה, verschmachten; languir; languish: כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דָּאֲבָה מלאתי (ירמ' לא כה).  והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לְדַאֲבָה עוד (שם יב).  — ובמשמ' °היה נכאב ועגום, ואמר המשורר: מלכים אשר נשגבו, ואביונים יִדְאָבוּ, יחד על עפר ישכבו (רמב"ע, תוכחה).  — °ודאב על: דבב דָּאַבְתִּי על נפשיך, דרוש אדרוש מבשר קדשך, דום כמו האמנתי ואנטשך (יוצר שבת א חנוכה, אודך).  אדאב ואתעצב בלב נכאב כאב על בן אשר יאהב וגיל אשכיח (קינ' לאיש שנפטר בנו, בס' ד"ח).  — ובהשאלה, דָּאֲבָה העין מצער, מיגון ועֹני: עיני דָּאֲבָה מני עני קראתיך יי' בכל יום (תהל' פח י).  — °והנפש: ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב (רמב"ם, שבת כט כט). השנשמה העליונה מתאוה לשבת בגוף בדעתה המשכן הנכבד ההוא ובהסתלקה דואבת (תולדות יצחק להרי"ץ קארו, ויקר').  — ובמליצה להחיים, °ימי הזקנה: ימי זקנתך שהם דואבים זבים ומתמוטטים (רש"י דבר' לג כה).  — ופעול °דָּאוּב, מי שתמיד דֹאֵב: דְּאוּב נפש, לאין נוח ונופש (מחז' רומני, יוה"כ, אלהי אל תבישני). 

— נִפע', °נִדְאַב, — שנהיה דֹאֵב: בקרבי לב נכאב, נוה וְנִדְאַב, נשארנו בלי אב, והיינו כיתומים (סליח' י' טבת, אבן הראשה). פארנו נתאב, ולבנו נִדְאַב, יען כי אין אב (סמא"צ, סליח' צו"ג, שחר אעירה). 

— הִפע', *הִדְאִיב, —  גרם שידאב: איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו התחתוניות (נדר' כב.).  עד שתדאיב2 (האש) נשמתן (ב"ב עט.).  — ואת העין: בני אל תלעג לחיי עני ואל תדאיב עיני מר רוח (ב"ס גני' ד א).  — ואמר הפיטן: תרחק מחבורת גנבים, וכו' שבעים ללחם מרעיבים, נפשות מפיחים וּמַדְאִיבִים, מארבים על דרכים יושבים (יוצר א שבוע', תרחק).  דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה (רש"י ברכ' ט:).  וישקד (החולה) בשינה ובמרגוע ובמנוחה ויעזב הכעס והחמה ולא יורד עליו מה שידאיג וידאיב (קאנון ג י ה ו).  גאון רעים ובוז גיאיונים משטמת כסילים ושנאת מהבילים לא הדאיבו נפשותינו לא דלחו אף לא עכרו מימינו הנאמנים (הקד' שבי"ע ג). דאגה מדאיבה דאגת עשר והדאגה תניד שנה (ב"ס, תרגום ב"ז לא א). תשמח (המליצה) דואבים, תדאיב שמחים (אסף מה כא).