האות הרביעית באותיות האלף בית העברי, ושמה דַּלֶת, עי' ערך דלת.
אות זו מצינת אחד מחמשת הקולות דטלנת שמוצאם, מהלשון לפי דעת הקדמונים, או, לפי דעת החדשים, מבין השנים (Interdentale), לאמר שקצה הלשון נוגע בין שתי שורות השנים העליונה והתחתונה.
האות ד היא השלישית באותיות בגד כפת שהיתה להן בזמן מן הזמנים בפי העברים הברה כפולה1, הברה יותר קשה בתחלת הברה, ויותר רכה ורפויה באמצע הברה אחרי תנועה פתוחה, וכדי לסמן שתי הברות אלו צינו ההברה הקשה בדגש בפנים. דּ, שנקראת דַּלֶת דגושה, וההברה הרפויה צינו באות ד בלי דגש בפנים, או בקו למעלה, ונקראת דַלֶת רפויה. בזמננו מפיקים כל היהודים בכל מקום שהם את שתי הדלתים כמעט באופן אחד אם היא בתחלת הברה או באמצעה.
האות ד לא תחֻבר בלשון העברית להאותיות ז,ט,ס, ולא יבואו הצרופים דז, דט, דס.
בלשון העברית האות ד היא מהשרשיות, אך בארמית משמשת אות דְ השואית כמו שֶׁ בעברית, ובקצת מלים מארמית שנכנסו בסגנון העברי משמשת גם האות ד בראש המלה כשמושה בארמית.
במספרים משמשת ד במקום המספר ארבעה: מהו סוד שנותיו של אדם, ס' ששים ו' ששה ד' ארבעה הרי שבעים שנה תנחומא בובר, לך לך כג.
בין קצת אותיות השנים נבלעת אות ד, כמו שֵׁשׁ, שִׁשָּׁה, במקום שִׁדְשׁ, שִׁדְשָׁה.
ד מתחלפת בעברית בעצמה באות ז, ס, ותבוא במקום טית בשאר הלשונות האחיות.
1 עי' אדות ההברה הכפולה של בגד כפת הערה לאות ב והערה לאות ג. בהתרגומים הקדמונים ביונית ורומית הדלת הדגושה והרפויה מעתקות באופן אחד, ויש אולי להוכיח מזה כי בזמן התרגומים האלה היתה הברה אחת לשתיהן. בזמן התלמוד נראה שהגליליים היו הוברים אות ד בפרט אחרי אהוי אולי כמו אות ת, כמו שספרו: ההיא איתתא דבעיָא למימר לחברתה תאי דאוכליך חלבא אמרה לה שלוכתי תוכליך לביא עירו' נג:. א"כ דאוכליך־ת וכליך. בערבית יש ד د ויש ד' ذ והשניה נקראת כמו ז, ומדברי רסע"ג בפרוש ס' יצירה שהובאו בהערה לאות ג נראה כי הדלת הרפה בעבר' דומה בהברתה להאות ד'אל הערבית, כי הוא הזכיר שם רק האות ט' ظ והאות צ' ض הערבית לא הזכיר, משמע שזו האות ישנה גם בעבר'. וכבר העיד רבנו נסים בפרוש יצירה בשם הקורא הטברני רבנא יצחק בן רבנא שלמה שהיה קורא את האות ד שבמלת אפדנו כעין ט' ואת האות ד שבמלת וידרכו כעין אות צ', אמר וז"ל: והיה רבנא יצחק בן רבנא שלמה ז"ל אומר כי יש בלשון העברים אצל הטבריים הטא והצאד והיה קורא ויטע אהלי אפר"ט אפטני והיה מיסד הטא בלשונו והיא בכתב דלת והיה קורא וידרכו את לשונם והיה מיסד הצאד בלשונו והיא בכתב דלת, וכל זה למה מפני שהיה בקי בקריאת בני טבריה רבנו נסים, פרוש יצירה קונטריס המסורת, דוקס 73. וכן ר"י ברצלוני בפרוש יצירה: ואלזה כענין אפדנו יציר', ברצלוני 229. החדשים הסכימו שבזמן שהיתה הברה כפולה להאות ד היתה הברת הדלת הרפויה בהשתתפות נשימה קצת דומה להברת th באנגלית.