1, ש"ז, סמי' דַּאֲבוֹן, — דאבון נפש, כמו דְּאָבָה: ונתן יי' לך שם (בגלות) לב רגז וכליון עינים וְדַאֲבוֹן נפש (דבר' כח סה). — ומצוי בספרות: בפחי נפש בדאבון נפש (דבר' כח סה). — °ובלי נפש: וענינם ענין דאבון ויגון (דבר' כח סה). — ואמר המליץ: מי יתנה אלין ביער בערב, אהים ואילילה בגודל דאבון (דבר' כח סה). והשמן העשוי מחבושים וכו' יחזק כל אברי הגוף ויפטמו ויוסיף בלחותו וימנע הדאבון ויעצור הזיעה וישמח הנפש (דבר' כח סה). — °ובכנ': שמך יניס דאבוני ויאר אפלת אישוני ויערב זכרך על לשוני, כמו נופת צופים טעמתי (דבר' כח סה). אם יש לבבך כשמיר ירך לרוב דראוני, איך תחשוב כי אני חי על דעתך דאבוני, המעט היותי בתוך עם יחשוב שמאלי ימיני (דבר' כח סה). והוא (היצר) מחטיא ולא יחטיא ובשערה קולע, וְדַאֲבוֹנִי על עוני השימני צולע (דבר' כח סה). תאמץ לב לבל ימס כדונג ביום אידך וצער דאבונך (דבר' כח סה). — °לדאבון לבי, לדאבון נפשי, השתמשו הסופרים החדשים בדבור זה במשמ' לצערי: לא אוכל לדאבון לבי למלאות מטעמים שונים (דבר' כח סה). לדאבון נפשי ראיתי כי המרו דברי (דבר' כח סה). — ובמשמ' °חֻלשה והתעלפות אבר מאברי הגוף: כי חסרון האוכל מכאיב הלב ומתוך כך מתעלף ופעמים אינו מתרפא ואפילו דאבון אחד מאבריו אני קורא בו סכנה (דבר' כח סה).
1 כך רד"ק ועמנואל, וכן רוב המדקדק' החדש', אעפ"י שאפשר שיהיה מן משקל פַּעֲלוֹן.