1, ש"ז, סמי' דַּאֲבוֹן, — דאבון נפש, כמו דְּאָבָה: ונתן יי' לך שם (בגלות) לב רגז וכליון עינים וְדַאֲבוֹן נפש (דבר' כח סה).  — ומצוי בספרות: בפחי נפש בדאבון נפש (רש"י שבת קכז:).  — °ובלי נפש: וענינם ענין דאבון ויגון (שרשי רד"ק, נפח).  — ואמר המליץ: מי יתנה אלין ביער בערב, אהים ואילילה בגודל דאבון (עמנ', מחב' ז).  והשמן העשוי מחבושים וכו' יחזק כל אברי הגוף ויפטמו ויוסיף בלחותו וימנע הדאבון ויעצור הזיעה וישמח הנפש (מ' אלדבי, ש"א ה י ב).  — °ובכנ': שמך יניס דאבוני, ויאר אפלת אישוני ויערב זכרך על לשוני, כמו נופת צופים טעמתי (סדור רע"ג, סליח' ב).  אם יש לבבך כשמיר ירך לרוב דראוני, איך תחשוב כי אני חי על דעתך דאבוני, המעט היותי בתוך עם יחשוב שמאלי ימיני (תלונה לרשב"ג).  והוא (היצר) מחטיא ולא יחטיא ובשערה קולע, וְדַאֲבוֹנִי על עוני השימני צולע (רמב"ע, תחנ' ליוה"כ).  תאמץ לב לבל ימס כדונג ביום אידך וצער דאבונך (צרי היגון, רש"ט פלקיירא ב:).  — °לדאבון לבי, לדאבון נפשי, השתמשו הסופרים החדשים בדבור זה במשמ' לצערי: לא אוכל לדאבון לבי למלאות מטעמים שונים (אגרות יל"ג א קיז).  לדאבון נפשי ראיתי כי המרו דברי (שם א ד).  — ובמשמ' °חֻלשה והתעלפות אבר מאברי הגוף: כי חסרון האוכל מכאיב הלב ומתוך כך מתעלף ופעמים אינו מתרפא ואפילו דאבון אחד מאבריו אני קורא בו סכנה (מרדכי שבת תס"ד).