ש"נ, מ"ר דְּאָגוֹת, — רגש של האיש הדֹאג, המגור והפחד מפני רעה קרובה לבוא, Besorgnis; inquiétude; appréhension : ואם לא מִדְּאָגָה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר מה יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם וליי' אלהי ישראל (יהוש' כב כד).  בן אדם לחמך ברעש תאכל ומימיך ברגזה וּבִדְאָגָה תשתה (יחזק' יב יח).  דְּאָגָה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה (משלי יב כה).  — ואמר בן סירא: שקד עשר ימחה שאר ודאגתו תפריע שנה (ב"ס גני' לד א).  וכבר אמרו הדאגה היא המיתה הטבעית (רשב"ג, תקון מדות הנפש, הדאגה).  אל תתן דאגה בלבבך כי רבים הרגה הדאגה (א"ב של ב"ס).  כי הדאגה תמס לב האדם (רש"ט פלקיירא, צרי היגון ד:).  ואמר גלינוס אין שתית סם המות קשה מהדאגה (מ' אלדבי, ש"א ה ט).  אם דאגתך על העולם הזה יניח לך האלהים ממנו ואם דאגתך על הבא האלהים יוסיף לך דאגה (שם).    וענין הדאגה הוא העצבון על העתיד כשיתחזק בלבו (קול יהודה, כוזרי ב לח).  שאמרו חכמי הטבע היגון חלי הלב והדאגה היא כלות הלב (ר' יונה, אבות ב ז).  דאגה מן הצרה קשה מהצרה עצמה (גינת ורדים א).  כי רבים חללים הפילה דאגה וקטב ישוד רוח נכאה קנאה וכעס יענו כח ודאגה בלא יומו תזקין (ב"ס, תרג' ב"ז ל כו-כז).  דאגה מדאיבה דאגת עשר והדאגה תניד שנה (שם לא א).  כל אנוש נושא דאגתו בלבבו אם עשיר בעשרו ואם עני בעניו (שם מא ז).  — °ומ"ר: צרות או דאגות על מות הבנים (ראב"ע ויקר' י יט).  ואמר (סוקרט) הדאגות מדווי הלבבות כאשר החוליים מדוה הגופות (אלחריזי, מוסרי הפלוסופים ב א).   וישליו אוהלים לשדודי השכל והאוילים, ומשכנות בטוחות למרגיזי אל ועובדי אלילים, ודאגות לקמצים לאיש חיל רב פעלים (צרי היגון, פלקיירא ג.).  — ובהשאלה לים, רגז וזעף הים וגעשו גליו: נמגו בים דְּאָגָה1 השקט לא יוכל (ירמ' מט כג), ר"ל בים סער. —  ועי' פחד, צער.