ת"ז, לנק' דְּבֵקָה, מ"ר דְּבֵקִים, דְּבֵקוֹת —  א)  מי שנוגע ומחבר עם דבר:  והכנף האחרת אמות חמש דְּבֵקָה לכנף הכרוב האחר (דבי"ב ג יב).  —  ובהשאלה, דָּבֵק ברוח, אוהב וכרוך אחריו:  ויש אהב דָּבֵק מאח (משלי יח כד).  ואתם הַדְּבֵקִים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום (דבר' ד ד).  —  ובמשמ' °מתמיד, שאינו נפסק, קדחת דְּבֵקָה:  הקדחת הדבקה אע"פ שתנועתה כבדה ומתפשטת במ"ם יום אז היא ג"כ נמנית מחוליים החדים (פרקי משה י).  — °וְדָבֵק לדבר, במשמ' הדבר מוכרח בטבע שיהיה בו:  שהזמן הוא ממשיגי העצם כי הוא דבק לתנועה והתנועה דבקה למתנועע והמתנועע הוא גשם בהכרח (רלב"ג, מלחמ' ה' ו יא).  —  ב) °לחה דְּבֵקָה, שהיא נדבקת כמו דֶּבֶק:  יחדש בעור הראש עלה ממין מורסא יהיו בה נקבים דקים קטנים מלאים ליחות דקה ודבקה (פרקי משה כג).  — ובדקדוק, דָּבֵק כמו נסמך:  פוגת דבק והטעם פוגת עין (ראב"ע איכה ב יח).