דָּכוֹן

* 1, דָּכוּן2, ש"ז, — כלי חרס חלול ובשטחו העליון יש בו משפתים ימלאום רמץ וישפתו בהם הקדרות שהסירו מעל הכירה כדי שישמר חמם: דכון3 שיש בו בית קבול קדירות (כלים ז ב).



1 כך מנקד במשנ' מנק' כ"י פרמה. 

2 נקוד גוף פרוש הערבי של הרמב"ם, ועי' הערה שלקמן.

3 רה"ג פרש: שיש בו כמין מכתשת של עץ וכירה עליו כדכתיב או דכו במדוכה. ע"כ.  והנה מהסגנון נראה כי אינו זה פרוש אלא סברה, לפי השרש דוכ.  אך אין זה פרוש מספיק, ויותר אמתי נראה הפרוש שהביא הערוך וז"ל: עושין בארץ ישמעאל מצבה מן החרש כמין איצטבא ותחתיה חלול ועושין בה מקום לקדרות מלמעלה והאש דולק תחתיה.  ע"כ.  וכן רמב"ם: היו עושים מחרס תמונה מרובע ארוך לו אורך ורוחב וגובה והוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב נקבים עגולים אחד לפי השני וימלא מתוכו באפר החם וירכיב כלים בראשו ויקרא דכון.

חיפוש במילון: