פ"ע, עב' דַּם, דַּמּוּ, בהפס' דָּם דְּמּוּ, עת' אֶדֹּם, יִדֹּם, יִדְּמוּ במקום יִדֹּמוּ, צווי דֹּם, דּוֹם, דֹּמִּי, דֹּמּוּ, — א) נאלם פתאם, לא יכול יותר לדבר מפני בהלה, צער, וכיוצא בזה, vrestummen; perdre la parole; become silent: הילילו אניות תרשיש כי שדד מבית מבוא וכו' דֹּמּוּ ישבי אי סחר צידון עבר ים מלאוך ישע' כג א-ב. הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך האנק דֹּם יחזק' כד יו-יז. ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם (את שני בני אהרן) וימתו לפני יי' וכו' וַיִּדֹּם אהרן ויקר' י ב-ג. לכן המשכיל בעת ההיא ידֹּם כי עת רעה היא עמו' ה יג. ישב בדד וִיִדֹּם איכה ג כח. וָאֶדֹּם לא אצא פתח איוב לא לד. אמרו בלבבכם על משכבכם וְדֹמּוּ תהל' ד ה. תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך יִדְּמוּ כאבן שמות יה יו. ישבו לארץ יִדְּמוּ זקני בת ציון איכ' ב י. —  ןעת' למדב"ע עם הוספת ה בסוף: על מה אנחנו ישבים האספו ונבא אל ערי המבצר וְנִדְּמָה שם ירמ' ח יד. — ובמשמ' החריש ושתק והמתין לדבר: לי שמעו ויחלו וְיִדְּמוּ למו עצתי איוב כט כא. — ובכלל חדל לדבר: למען יזמרך כבוד ולא יִדֹּם יי' אלהי לעולם אודך תהל' ל יג. — וחדל לעשות מה שעשה קודם, שָׁבַת: נאספו עלי נכים ולא ידעתי קרעו ולא דָּמּוּ תהל' לה יה. — ודברים לא בע"ח: הורידי כנחל דמעה יומם ולילה אל תתני פוגת לך אל1 תּדֹּם בת עינך איכ' ב יח. מעי רתחו ולא דַּמּוּ2 קדמני ימי עני איוב ל כז. — ובמשמ' עמד תחתיו ולא זז ממקומו: אם כה יאמרו אלינו דֹּמּוּ עד הגיענו אליכם ש"א יד ט. ויאמר (יהושע) לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וַיִּדֹּם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו יהוש' י יב. — ובמשמ' ירד מטה, צלל: יי' אל אבושה כי קראתיך יבשו רשעים ידְּמוּ לשאול תהל' לא יח. — וכמו שלמים *דָּמַם, דָּמְמוּ: והמים היו עומדין ודוממין והרשעים נידונין בהן כל אחד ואחד לפי מעשיו סעו"ר ד. הן יושבין וקורין והוא (האבל) יושב ודומם ברכ' יט.. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו (בהקנה) אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן דממו הרוחות עמד הקנה במקומו תענ' כ.. התחיל (ישעיהו) מיצר על הדבר וכו' שאילולי שיתפתי קילוסי עם קילוסם שלהם (של מלה"ש) הייתי חי וקיים לעולם כמותם היאך היה לי שדממתי  פסיק' רבתי לג. — ואמר הפיטן: עלי הגיון מחוליה, אשר דָּמַם בעריה, ועל ועד אשר שמם ובטול סנהדריה קינ' לת"ב, אלי ציון. ונפשי נבהלה מאד ומשתומם, ואתה יי' עד מתי רואה וְדוֹמֵם יוצר פ' זכור, אלהים. — ומקור  °דָּמֹם: וילכו חשכים כל הלילה וכו' הלוך ודמום אין דובר דבר כי גדול כאבם מאד מא"ג, הצרפתים ברוסיה 64.

— נִפע'.  נָדַם, נָדַמּוּ, עת' יִדַּמּוֹ, בהפס' יִדָּמּוּ, — ישתתקו, ובהרחבה ונחץ המושג ישמו, יחרבו, יִשָּׁמְדוּ: קול צעקת הרעים ויללת אדירי הצאן כי שדד יי' את מרעיתם וְנָדַמּוּ נאות השלום מפני חרון אף יי' ירמ' כה לו-לז. נסו מתוך בבל ומלטו איש נפשו אל תִּדַּמּוּ בעונה כי עת נקמה היא ליי' גמול הוא משלם לה שם נא ו. לכן יפלו בחוריה ברחבתיה וכל אנשי המלחמה יִדַּמּוּ ביום ההוא שם מט כו. רגלי חסידו ישמר ורשעים בחשך יִדָּמּוּש"א ב ט. — וגם ידֹּם3 תִּדֹּמִּי: אין עוד תהלת מואב בחשבון חשבו עליה רעה לכו ונכריתנה מגוי גם מדמן תִּדֹּמִּי אחריך תלך חרב ירמ' מח ב. — וכמו °שלמים:  באותה שעה כיון ששמעתי את קול החזק הזה נרתעתי ונדממתי ונפלתי לאחורי סדר רע"ג, שחר' א.

— פוע', דּוֹמֵם, — עשה שידם: אם לא שויתי וִדוֹמַמְתִּי4 נפשי כגמל עלי אמו תהל' קלא ב.

— הִפע', הֵדֵם, הֲדִמּוֹ, הֲדִמָּנוּ: האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם כי יי' אלהינו הֲדִמָּנוּ5 וישקנו מי ראש ירמ' ח יב. — ואמר הפיטן: קומי דפקי שועי דמי, ותני כאוב מארץ קולך והומי, מי רוש השקני והדמי קינ' לת"ב, איכה תפארתי. — ואמר המליץ: ושומם שמני, וממרום רמני, ומהדומו הדמני ר"ע פרנשיס, מתק שפת' 79. לא הכבדת לבך ערפך קשית, יד האונס היתה הוא הֲדִמָּנוּ יל"ג, דרך בת עמי. — ו*הִדְמִים, עשה שידֹּם: זה יהושע שהוא מדמים גלגל חמה ולבנה שהן שולטין מסוף העולם ועד סופו מד"ר בראש' צו. — ואמר הפיטן: שמש הדמים וזלזלו (כרת הזלזלים), וכו' עד בוא השמש הזחילו ר"א הקליר, יוצר פ' זכור. הגיגי בל יַדְמים, בצע אשמים, הָלבנו בכפור אשמים הוא, גשם לשמע"צ, אפיק מען. הטה אלהי אזנך לנאצי ישלחו באש מקדש מורא, ושמע מחרפיך מַדְמִימֵי תודה וקול זמרה הוא, קינ' לת"ב, הטה. גאון נוגשיכם יגדע וְיַדְמִים, לבל תענשו בחגיגת שבעת ימים יוצר ב סכות, דגול. — ובכנ': הן עד קם צור וְהִדְמִימָם במלה עד נכון היום ר"י בן אביתור, עבודה. גבול לא ישיגו ולכת לא יאחרו עד משרת אהל ידמימם בעמק שם. —  ומק': נתת כח ביהושע להדמים החמה רש"י תהל' ח ו. ומי יעצר כח וחיל להדמים ולהשקיט כל פה דובר נבלה ושקר אגר' ק"ק פוזנן לק"ק ברלין, שנת תצ"ח. — ואמר הפיטן: מתי תתנשא ותתרומם, וזכר אמר פיך קומם, בשלש עתות עמלק להמם, בשלש מיתות זכרם לְהַדְמֵם, בשלשת ימי אפלה נגהם להעמם יוצר זכור, אלהים. — ו*עומד: לערב זוגום בחדר אחד, והאדונים מבחוץ לבם כאחד, והם בוכים במר נפש ופחד, עד בקר בכיתם לא הִדְמִימה קינ' לת"ב, ואת נוי.