הוּא

1, — מלת הגוף לנסתר זכר, בע"ח ולא בע"ח, er; il; he, וישמש, א) במקום השם של הגוף הנסתר כשכבר נזכר פעם: ותלד עדה את  יבל הוּא היה אבי ישב אהל ומקנה ושם אחיו יובל הוּא היה אבי כל תפש כנור ועוגב בראש' ד כ-כא. וכוש ילד את נמרד הוּא החל להיות גבר בארץ הוּא היה גבר ציד לפני יי' שם י ח-ט. ותקרא שמו מואב הוּא אבי מואב עד היום שם יט לז. — וכמעט *בלי צֹרך, רק ליתר באור: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה אהל' ח ה, כמו בדבר שיכול וכו'. זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדים ומתפללים ירוש' ברכ' ג ב, במקום זה שנכנס. מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ברכ' לב., ר"ל כאדם שתופס. חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' שבת ו., במקום חריץ עמוק י ורחב ד, וכן גדר גבוה י ורחב ד. כל מי שהוא מקבל לשון הרע אעפ"י שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס עדיין הוא בוער מבפנים מד"ר בראש' צח, כמו כל מי שמקבל. — ובמשמ' °מי: אמר לו (אברהם ליצחק) יודעים אנו שאחריך מעט יהיו ימינו הוא שנחמנו עד שלא נולדת הוא ינחמנו מיום זה ואילך מדר' ויושע א. — ובפרט להטעים ולנחץ את הנסתר ולהוציא זולתו: לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוּא יירשך בראש' יה ד. יי' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי וכו' הוּא ישלח מלאכו לפניך שם כד ז. האיש אשר נמצא הגביע בידו הוּא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם שם מד יז. והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך הוּא ילך אתך וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך הוּא לא ילך שופט' ז ד. יי' מלכנו הוּא יושיענו ישע' לג כב. כי פי הוּא צוה ורוחו הוּא קבצן שם לד יו. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן וכו' הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי אבות א יב-יד. — וכמו"כ כשמוסיפים להנושא הנסתר עוד דבר חדש: ויעל אברם ממצרים הוּא ואשתו וכל אשר לו בראש' יג א. וישב (לוט) במערה הוּא ושתי בנתיו שם יט ל. ויאכלו וישתו הוּא (עבד אברהם שנזכר קדם) והאנשים אשר עמו שם כד נד. והיה הוּא (הקרבן) ותמורתו יהיה קדש ויקר' כז י. — ועם גַּם אחרי הנושא לנחץ ולהוסיף על הקודם: ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליי' והבל הביא גם הוּא מבכרות צאנו ומחלבהן בראש' ד ג-ד. — ובמשמ' הוּא בעצמו: לכן יתן אדני הוּא לכם אות ישע' ז יד. — וגם אחרי אַתָּה: הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוּא נקה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה ירמ' מט יב. — וקצת במשמ' *בעוד שבאמת: לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח ב"מ ד י. — ובמשמ' *כל אדם, כל העולם, man; on; people: על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה ברכ' ל א. לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח פאה א ו. — *ועם כְּשֶׁ בראשו: כשהוא נפנה מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחיים ברכ' כג:. כשהוא כורע כורע בברוך כשהוא זוקף זוקף בשם שם יב.. שאין המים הללו דומין אלא לסם יבש שהוא נותן על גבי בשר החי ואינו מזיקו מד"ר במדב' ט. — *ולהראות המעמד שאדם נמצא בו כשעושה דבר: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא פסח' קח.. לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה שם צט:. שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ערוב' מא.. נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב נתעטף ועמד בתפלה תענ' כ.. ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ב"ב קכז:. ושברו את עיניו ועשאוהו דוגמא ובוכה והלך לביתו כשהוא עשוי דוגמא תנחו' קדוש' ח. — ויכלול בקרבו גם מושג הקשור בין שני שמות במקום הפעל הנצרך: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוּא ויתפלל בעדך בראש' כ ז. וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה יי' כי נורא הוּא שמות לד י. והנהר הרביעי הוּא פרת בראש' ב יד. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוּא שמו שם יט. אתה הוּא מלכי תהל' מד ה. אנכי אנכי הוּא מנחמכם ישע' נא יב. מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוּא איוב יה ט. סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו בן קודם לבת ב"ב ח ב. אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל בריבית ב"מ סא:. עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות סנה' יא.. אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל  א"ל הן א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל שבת לא.. חזר בעלה הביתה ומצא המצרי יוצא מביתו שאל אותה שמא נגע בך אמרה הן וסבורה אני שאתה הוא מד"ר שמות א. — ובשאלה, אחרי מי: מי אפוא הוּא הצד ציד בראש' כז לג. מי הוּא ירשיעני ישע' נ ט. זכר נא מי הוּא נקי אבד איוב ד ז. מי הוּא יריב עמדי שם יג יט. מי הוּא לידי יתקע שם יז ג. — ואחרי כמה: כמה הוא שיעורו ערוב' ח ב. — ותבוא המלה הוּא לפני פעולה ליחס פעולה זו אל הנושא הנסתר הנזכר קודם: שם (הנהר) האחד פישון הוּא הסבב את כל ארץ החוילה וכו' ושם הנהר השלישי חדקל הוּא ההלך קדמת אשור בראש' ב יא-יד. — ותבוא המלה הוּא עם ה הודעה בראשה במשמ' אותו הדבר הידוע, אם מפני שנזכר קודם, או שהוא דבר ידוע ומפֻרסם בעולם: ביום הַהוּא כרת יי' את אברם ברית בראש' יה יח, ר"ל באותו היום שנזכר שם קודם. כי יום ליי' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל וכו' ונשגב יי' לבדו ביום הַהוּא וכו' ביום הַהוּא ישליך האדם את אלילי כספו ישע' ב יב-כ. איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש הַהוּא תם וישר איוב א א. — ולפני השם הרמוז: אמרו לא הניח ההוא אדם לא חמר ולא גמל בא"י שלא משכו עמו ספרי, וזאת הברכה שנה. וההוא מקום כל טבחים שלהם ישראלים הם והזהיר, ויקרא ח:. ההוא שטר מתנה שהיו חותמין עליו שני גזלנים שם לג.. גזרה היא מלפני אריסטו כי ההוא יקרא שלם בעצם אשר לא יחסר כל בו שעה"ש לר"א אירירו ג ב, תרג' ר"י אבוהב. — ויש שיאמרו גם בדרך דבור זה בלי ה ההודעה: וישכב עמה בלילה הוּא2 בראש' ל יו. — ובלי יום, במשמ' מזמן קדום: אל גוי ממשך ומורט אל עם נורא מן הוּא והלאה ישע' יח ב. — ולפני אֲשֶׁר, במשמ' הוא הדבר אשר, הוא האיש וכדומה: ויאמר אלהם יוסף הוּא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם בראש' מב יד. ויאמר משה אל אהרן הוּא אשר דבר יי' לאמר בקרבי אקדש ויקר' י ג. וכי תאמר אלי אל יי' אלהינו בטחנו הלוא הוּא אשר הסיר חזקיהו את במתיו ואת מזבחתיו ישע' לו ז. — *וקצת במשמ' ולכן: ומה אם יעקב אבינו שהבטיחו הקב"ה ואמר לו הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך נתיירא אנו עאכ"ו הוא שהנביא מקנטרן ואומר להם ותשכח ה' עושיך פסיק' דר"כ, אנכי אנכי. והוא שדוד אמר כי אבי ואמי עזבוני מד"ר ויקר' יד. — *ובכלל במקום דבר זה: שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה נזיר ח ב. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בושה וכלימה הוא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו זבח' קיג.. שכשם שהוא רחמן על האדם כך מרחם על הבהמה תדע לך שהוא כן שבשעה שבקש הקב"ה לאבד עולמו וכו' תנחומא נח ח. — ובמשמ' אותו הדבר הנזכר: אימתי (משחק בקוביה ומלוה ברבית פסול להעיד) בזמן שאין להם אומנות אלא הוא אבל יש להן אומנות שלא הוא כשרין סנה' ג ג. — ובמשמ' דבר זה אינו אלא בתנאי זה: ג' שנים שאמרו (בחזקה) הוא שאכלן רצופות ב"ב כט.. — והוּא שֶׁ, במשמ' מה שאמור למעלה אינו אלא בתנאי: בריכה שנוטפת מים משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת וכו' אמר אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון מו"ק ד.. פול המצרי שהביא שליש לפני ר"ה אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר וכו' והוא שליקט ממנו לפני ראש השנה רמב"ם מע"ש ונט"ר א י. ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס ושלח לו האריס פירות הרי אלו פטורים שאני אומר מן השוק לקחם והוא שיהיה אותו המין מצוי בשוק הוא, תרומ' א יט. נשתברו שש (צלעות) מיכן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן טרפה והוא שנשברו מחציין של מול השדרה הוא, שחיט' י א. — ב) כנוי לאלהים: אני אני הוּא3 ואין אלהים עמדי דבר' לב לט. אני הוא יי' הוּא שמי וכבודי לאחר לא אתן ישע' מב ח. שמע אלי יעקב וישראל מקראי אני הוּא אני ראשון אף אני אחרון שם מח יב



1 בעוד שבשני הגופים הראשנים, מדבר בעדו ונכח במקור נדפס "סנכח", כל לשונות השמיות מסכימות ומשתמשות באותן שתי המלות רק בשנוים קלים, הנה בגוף השלישי, של נסתר ונסתרת, נחלקו הלשונות האחיות לשלש כתות: של שׁ (שׂ), של ה, ושל שתיהן יחד גם ש וגם ה. בלשון האשור' משמשת לסמן גוף הנסתר לזכר ונקבה שׁ (ובמינ' שׂ), בערב', ארמית ועברית וכו' לזו"נ ה, ובמהרית לזכר ונקב' שׂ. וסֹברים קצת החדשים, יֶנסן, ברוקלמן, אונגנד (Jensen, Brokelman, Ungand) כי בלשון השמית הכללית הקדומה היה נהוג שמוש סי' הגוף לנסתר והנסתרת כמו שהוא בלשון מהרית, ר"ל לזכר ה ולנקבה ש, ומלבד זה היה עוד הבדל בהברה הקולית התנועית, שלזכר שמש השורק ולנק' החירק. ואחרי כן, כשנפרדו הלשונות האחיות ותחלנה ללכת כל אחת בדרכה המיוחד, שמרה רק המהרית את מנהגה של לשון האם הקדומה לצין את הנסתר הזכר באות לבדה והנסתר הנקבה באות לבדה, ורֹב הלשונות האחיות עזבו את כפילות סימן הגוף הנסתר בעצם האות, והשאירו קצתן (האשור' והמינ') את האות ש לזו"נ, וקצתן (ערבית, ארמית ועברית ועוד), את האות ה לזו"נ, ויסתפקו להבדיל בין הזכר ובין הנקבה בהתנועה בלבד, להשכר שורק ולהנק' חירק. ודבר טבעי הוא שהסימן של הזכר נסתר בלשון הקדומה, האות ה, הכריעה את הכף נגד הסי' של הנק' האות ש, וברוב הלשונות השמיות משמשה רק האות ה, ורק בלשונות אחדות, האשור, והמינ', נשאר שמושה של האות ש לשני המינים, ורק באחת מהן נשאר השמוש העתיק, של הלשון השמית הקדומה. בשתי האותיות יחד, האחת לזכר והאחת לנק'. ומהכתיב של מלת הגוף הזאת בעבר' א בסוף אחרי ו, שאין ספק בדבר שהיו מפיקים אותה בתחלה ורק אחרי כן רפתה והניחוה (קצת החכמים סוברים כי א זו היא א השמירה, אלפ אלוקאיה בערב', אך אינו מחֻור), יש ללמוד, כי הצורה הקדומה של מלת הגוף לנסתר ונסתרת היתה הוּ-אַ, שִי-אַ (אַ מלת הרמז), ומזה הוּא היא בעברית, (C Brock.Gruudr. § 104). וכבר נשאו ונתנו החכמים בטיבה של מלת הגוף לנק' נסתרת שבתורה, שגם היא כתובה בכל מקום, כמו הכתיב של מלת הגוף לזכר, רק הנקוד מבדיל ביניהם, שלנק' נסתרת המלה חרוקה כך: הִוא, יצאו אחד עשר מקום הרשומים במסורה לבראש' לח כה שבהן כתוב היא. וז"ל המסורה שם: י"א כתיב יוד בתורה וסי' היא צוער קדמא', תניי' דהלא הוא אמר לי, והיא שלחה אל חמיה, וכי ימות מן הבהמה, והיא הפכה שער לבן, ואם יראנה הכהן קדמא', שבת שבתון היא דאחרי מות, ואיש כי יקח את אחותו בת אביו, היא מחללת קדמא', ושכב איש אותה קדמא' דפסוק, ועבר עליו רוח קנאה תני' דפסוק, ע"כ. והנה קצת החדשים סברו כי הכתיב הזה הוּא גם לנק' נשאר מזמן קדום בעת שעוד לא הבדילו במלת הגוף בין זכר לנק' ואמרו לשניהם הוא, כמו שאמרו נער גם לזכר וגם לנקבה. אך דעה זו קשה לקבל, כי כבר ראינו שקרוב לודאי שגם לשון שמית הקדומה הבדילה בין זכר לנקבה במלת הגוף, ומלבד זה קשה מדוע בא היא באחד עשר המקומות, ומדוע אין כתיב קדום זה, הוא לנק', גם בספר יהושע, שהוא בלי ספק כמעט מזמן אחד עם התורה? ולכן סוברים קצת החדשים כי זה הכתיב הוא לנק' הוא פשוט שבוש של סופר קדום אחד, שממנו העתיקו אחרי כן שאר הסופרים. אבל זו דעה זרה ותמוהה עוד יותר, כי איך אפשר טעות סופר כזו לא במקום אחד אלא בכל מאתים המקומות שבתורה שבאה בהם הוא במקום היא? — ועי' עוד במבוא, בחלק הדקדוק.

2 במסורה: סבי' ההוא.

3 אעפ"י שאפשר לפרש מלת הוא שבכל המשלים הבאים גם פשוט במשמ' מלת הקשור, מכל מקום נראה שהיה צרוף זה גם כנוי להאלהות, ולכן אולי הרכבת השמות עם הוא בסוף: אביהוא, אליהוא ועוד.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים