הַזָּיָה
*, ש"נ, מ"ר הַזָּיוֹת, — כמו *הַזָּאָה: למליקה ולקבלה ולהזייה ולהשקיית סוטה (מגי' ב ה). ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת זבח' ה א. ומי חטאת שאין בהם כדי הזייה (כלים א א). הזיה שניה שהיה צריכים הלוים להזות (מד"ר במד' יב). שההזייה אינה דוחה שבת (רמב"ם, פרה אדומ' ב ה). ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם (מדות ב ד). קרבן שטעון הזיית דם באצבעו (רמב"ם, מעש' הקרב' ה ט). המים פסולים והזייתו פסולה (פרה יב ו). ביום טהרתו ביום הזייתו (מד"ר במדב' י). — °ומ"ר, ואמר הפיטן: דרושה בזקוק שבעה משבעה, הַזָּיות טבילות וכבוסים שבעה (שבת פרה, אמרה סנונה). כהני גבוה אינם מתכפרים, כפרת טֻמאה בדמי צפירים, לבד מסליחתם ביום הכפרים, לדמי הפר בְּהַזָּיות מספרים (סליח'' מוס' יוה"כ, איך אשא).