הַזָּאָה

*, ש"נ, מ"ר הַזָּאוֹת, — שה"פ מן הִזָּה, נזה:  מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות (פסח' ט ה).  לא היה מזה על האפר ולא על הגחלים אלא על גגו של מזבח והיא נכפפת על הקיר ועל כל הזאה טבילה (תוספתא יוה"כ ד ב).  הזאה צריכה שיעור (יומא יד.).  אינה מטמאה בגדים בהזאה (חול' כט.).  על כל הזאה טבילת אצבע בדם (רמב"ם, פרה אדומה ג ב).  אין לי אלא הזאת מימיה וכו' מניין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה (יומא מב:).  — ומ"ר:  הסמיכות והתנופות וכו' וההזאות והקבלות נוהגין באנשים ולא בנשים (קדוש' א ח).  בן לוי שקיבל עליו כל עבודת לויה וכו' הקמיצות וההקטרות וקבלת הזאות (תוספתא דמאי ב ז).  שבע הזאות שבפנים ושבמצורע (יומא כד.).  היציקות והבלילות וכו' והקבלות והזאות והשקאת סוטה (מנח' יח:).  — ועי' הַזָּיָה.

חיפוש במילון: