*1, ש"נ, כנ' וֶסְתּוֹ, מ"ר וֶסְתּוֹת, – א) מנהג, אופן קבוע, הרגל, Gewohnheit, Regel; habitude, manière; manner:  אילו היית יודע שלמחר יהיו אומרים עליך כך היא ווסתו של פלוני מגרש את נשיו וכו' (נדר' ט ט).  כך היה וסתן של אומות העולם כיון שהיה אחד מהם לוקח עבדים היה הולך אצל אסטרולוגום וכו' (מד"ר בראש' פז).  כך היא וסתו של פלוני להיות מקבל את הכל (מדה"ג דבר' א א).  ואשר אמר שאין אדם יכול לעמוד בעולם שלא יבאו עליו חלאים ולא תגיע אליו מיתה מפני שאין וסת העולם נוהג על זה ולא בנינו נוסד על כן, אינו דברי חכם שהבין וסת העולם וידע סוד עקר יסודו (ר"א בר חייא הנשיא, מגל' המגלה ג).  כך ווסתו של רשע אם תמתיק בפיו רעה ואינו רואה לה עתה שעה שתחול יכחידנה תחת לשונו עד בא עתה שתצליח (רש"י איוב כ יב). – ואמר הפיטן:  איכה הגת בהגיונך להדוף ביד הוללים המוניך, ולא זכרת ועוד ותק וֶסֶת אשר ועדת לועודיך (קינ' לת"ב, איכה אצת).  זנחנו טוב ועל ככה הגיע, זוכריך זעמת ביד עוונינו להפגיע, חיים לירץ וֶוסְתְּךָ אף להרגיע, חושה לעזור כי אין מפגיע (סליח' ד עי"ת, אמרנו נגזרנו). – שנוי וסת, שנוי ההרגל: שינוי וסת תחלת חולי מעים (סנה' קא.).  קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו את וסתן שלא היה דרכן לכך (רש"י ב"ק יד.).  ויש מרבותינו שאומרים דוקא בים אין מפליגין לדבר הרשות משום שינוי הוסת שאין נפשם חוזרת עליהם תוך שלשת ימים שירגילו בכך ואין להם עונג שבת (מרדכי, שבת רנ"ח). – °קבע לו וסת:  לא תלמד לשתות סמים מפני שתקבע להן ווסת ויהא לבך שואלך ותפזר מעות (רש"י  פסח' קיג.). – ובדברים לא בע"ח:  הכבד וסתו לבשל המזון במסס ומוצצו המסס אליו בגידים הנקראים גונבים (REJ 1884 129). –  ובמשמ' °אופן ודרך לעשות דבר:  התקין רבא במחוזא הכתפין הנושאים את הקנקנים בדוחקא יעמסו אותן בשינוי הווסת (ר"ח ביצה ל.), ר"ל בשנוי האופן שהם נהגו לעמֹס את הקנקנים. –  ב) בפרט וֶסְתָּהּ של אשה, דמים יוצאים ממקור רחמה בזמנים קבועים, Menstruation:  כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה (נדה א א).  וכל שקבעה לה שלש פעמים הרי זה וסת (שם ט ח).  ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש זה ויום י"ז בחדש זה רב אמר קבעה לה ווסת ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג (ב"ק לז:).  כיצד חוששת לוסת אם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדתה מספק וכו' כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד ה"ז משובחת ואע"פ שיש לה וסת קבועה שאפשר שיבוא דם בלא שעת הוסת (רמב"ם, איסורי ביאה ח י=יא).  מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך וכו' סמוך לוסתה (יבמ' סב:). אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן (שבוע' יח:).  וחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וכמה אמר רבא עונה (הלכו' פסוקות, נידה). – ומ"ר: ואלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת (נדה ט ח).  היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות בסוף הוסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טהורות (שם ט).  האשה הזו כל זמן שהיא ילדה יש לה וסתות ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה עידויים (מד"ר בראש' מח).  ראיתי לפרש תחלה חשש הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע ואחר נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסת (בעלי הנפש לראב"ד, תיק' הוסת').  שכל דם שתראה האשה אחר יום מלאת הוא תחלת נדתה ואין משגיחין על וסתות שמקודם (רמב"ם, איסורי ביאה ז יב).  צריכות הנשים להזהר בוסתות עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה (שם ח ד).  השער השלישי הוסתות ואכלול בו שני עניינים האחד לבאר איזה ווסת קבוע ואיזה שאינו קבוע והשני חושי הוסתות ואכלול עם זה הוסת שחוששת לו סמוך לזמנו ואעפ"י שאינה חוששת בהן עדיין (רשב"א, תוה"ב, בית הנשים ג).  ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזבה (רמב"ם א"ב יא א). ועי' נִדָה.