ש"ז, מ"ר *וְלָדוֹת, *וַלְדֵי, *וַלְדוֹתֵיהֶם, — כמו יֶלֶד, Kind; enfant; child: ותהי שרי עקרה אין לה וָלָד (בראש' יא ל). ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד1 עד יום מותה (ש"ב ו כג).  — *ובפרט במשמ' היותר כללית של נולד מזו"נ בלי משמ' החבה שיש בשם יֶלֶד: ממזר שנשא שפחה הולד עבד (קדוש' ג יג). כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וכו' וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחרי הפגום שבשניהם וכו' וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר וכו' וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואי זה זה ולד שפחה ונכרית (שם יב). האשה שנתערב ולדה בולד כלתה (יבמ' יא ד). אם אמר (הריני נזיר) כשאראה כשיהיה לי ולד אפילו נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר (נזיר ב ז). וכל וולד שהווה לבת ישראל מן פסולין אחר פסולין הולכין חוץ מן וולד ישראל מן גוי ועבד שהוולד כשר מה טעם אחריה הולך כיצד פסול אילו וולדות שיהיו מן בת ישראל (הלכ' פסוקות, עריות).  – ואמר הפיטן: מדדן ודדנה ודודנים ודבוקיהם, מהם והימם והומם והמוניהם, מועד אדום וישמעאלים וְוַלְדֵיהֶם (סמא"צ, הושע' יום ג). חמש נשים שנתערבו ולדותיהן הגדילו התערובות ונשאו נשים (יבמ' יא ג).  אלו קדשים שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן ולד שלמים ותמורתן וכו' (תמור' ג א). – ומיד בהוָלדו: כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד (נדה ג ב). שליא שיצאתה מקצתה וכו' סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה (חול' ד ז). מכאן שמיילדין את הולד בשבת (שבת קכט:). המקשה וילדה ולד דרך הדופן (רמב"ם, איסורי ביאה י ה). — וכשהוא במעי אמו: האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים (אהל' ז ו). האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה (ערכ' ז.). ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני (סוט' ב.). נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר (רמב"ם, איסורי ביאה י ו). — ושל בע"ח: ולד שלמים ותמורתן ולדן וולד ולדן עד סוף העולם (תמור' ג א). — ומ"ר: מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד חולקין מקום שנהגו לגדל יגדלו (ב"מ ה ה). המקבל צאן ברזל מן הנכרי ולדות פטורין (מן הבכורה) ולדי ולדות חייבין העמיד ולדות תחת אמותיהם ולדי ולדות פטורין וולדי ולדי ולדות חייבין (בכור' ב ד). הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה (ב"ק צה.). — ובהשאלה, ולד הטומאה: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה (פסח' א ו).