זַח
* 1, ת"ז, מ"ר זַחִים, — זַח האָבֵל, עָצֵב מאד ונרגז: (האבל שהוא) מר וזח2 כתוב' סט:.
1 אולי כמו בערב' זח' زخّ בח' דגושה, במשמ' כעס ורגז.
2 פרש ר"ח וכן הערוך מלשון ולא יזח החשן. אבל, ולא יזח הוא נפעל, וכמו שכתב ר"ח בעצמו ניזח, ולא יתכן לאמר זח, גם אין טעם למשמ' העתקה בנוגע להאבל. וגם פרוש רש"י: מי שנפשו מרה ודעתו זחה ומעותקה מעליו, אינו מתישב היטב לפי הענין וטבע הלשון, ולכן יותר יש לפרש מלה זו מן זח' בערב' שהובא למעלה.