פ"י, נָקַבְתָּ, נֹקֵב, נְקֻבֵי, נָקוּב, נָקְבוֹ, קֹב, תִּקָבֶנּוּ, נָקְבָה, אֶקֹּב, אֶקּוֹב, תִּקֹּב, יִנְקָב, יִקֹּב, יִקְּבֶנּוּ, יִקְּבֻהוּ, — א) נָקַב נֶקֶב בדבר, עשה נֶקֶב, חֹר; bohren; trouer; bore: הנה בטחת על משענת קנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו וּנְקָבָהּ (ישע' לו ו).  ויקח יהוידע הכהן ארון אחד וַיִּקֹּב חר בדלתו (מ"ב יב י).  והמשתכר משתכר אל צרור נָקוּב (חגי א ו). בעיניו יקחנו במוקשים יִנְקָב אף איוב מ כד).  התשים אגמון באפו ובחוח תִּקֹּב לחיו (שם כו). — ומצוי מאד במשמ' זו בתו"מ ובסהמ"א: שרויין בעלית בית ניתזה בלוד והיו נוקבין שפופרת של ביצה וממלאין אותה שמן ונותנין אותה על פי הנר ערב שבת עם חשיכה כדי שיהא שוהא ומדליק בלילי שבת (ר' יהודה, תוספת' שבת כב ג).  היה מודד והגיעה מידתו לכותל אין אומרין יקוב את הכותל אלא ימוד את הכותל (תוספת' ערוב' ו יג).  לא ימכרנה (את המטבע החסרה) לא לתגר ולא להרג ולא לחרם מפני שמרמין בהם את אחרים אבל נוקבה ותולה בצואר בנו (שם ב"מ ג יט).  ואילו הן עורות לבובין כל שנקוב כנגד לבו ועשוי כמין ארובה (שם עז ד ז).  עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב  אינו מקדש (כלא' ז ח).  עציץ נקוב הרי זה כארץ (דמאי ה י).  לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת (שבת ב ד).  לא תצא אשה לא בחוטי צמר וכו' ולא במחט שאינה נקובה (שם ו א).  שובר אדם את החבית וכו' ולא יקבנה מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח (שם כב ג).  נטמא (כלי חרס) חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש (זבח' יא ה).  לא היה שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך ערבובו ותולה בו (תמיד ד ב).  אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת (חול' ג א).  כסוי הלפס בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור אם אינו נקוב ואין לו חדוד טמא (כלים ב ה)  אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקובה1 בארץ (ר' חזקיה, ירוש' כלא' ט ד).  מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא (רבין בר ר' אדא, פסח' יג.).  מיד נקבום (את הכותים) בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם (יומא סט.).  בעבד נוקב מרגליות וכו' שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת (ר' יוחנן, ב"מ יב:).  יאמרו (שור שהמית) עבד נוקב מרגלית (משלם בעל השור) שלשים עבד שעושה מעשה מחט שלשים (אביי, ערכ' יד:).  ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני נקובה ופסוקה נטולה וחסורה וכו' (עולא, חול' מג.).  — ובסהמ"א: וכיון שקרום מוחו ניקב מיד הוא מת לפיכך אסר לנו בהמה נקובת קרום של מוח (גאוניקה הוצ' גינצב' 33).  פטיש שראשו האחד חד לנקוב ולפסול בו ובראשו האחר מכין בו והולמים בו (שרשי רד"ק, נקב). —  ובהשאלה: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום (ר' נתן, סנה' צז:).  יקוב הדין את ההר (תוספת' סנה' א ב). — ואמר הפיטן: הישר לפניך לב עקוב דינך ההר יקוב ומשפט לאלהי יעקב (ר' אלעזר, אל אמונה, סליח' ער"ה).  חולים מזיעים בחלם חלוצים חושים מלערוב מחשים וממללים בקולם מבקיעים רקיעים לקֹב (מנחם בר מכיר, מלאכי צבאות, יוצ' של שבת הפסק' א). —  ובחכמת הטבע, °אור נֹקֵב, שניצוציו חודרים לתוך גוף מלטש וכדומ': ואשר יקבל אורה קבול שלם יותר מכלם הם הפנינים והשוהם והאויר הצח והמים ויקרא בהם אור נוקב (פי' התורה לר' עמנו' מרומא, Merx Archiv 372). — °נוֹקֵב הגפנים, שם למין ממיני הארבה: נוקב הגפנים (רעכנשטיכלער) הוא ילק קטן אדום ונוצץ כזהב (שיינהאך, תולדות החיים רסב). — נוֹקֵב העץ: נוקב העץ וכו',  (האלץ באהרער, טראצקאפף) עגולי ומראהו אמוץ  (שם, רנז). — ב) נָקַב דבר, אמר בפרוש בפיו, קבע2, bestimmen, ausdrücken; designer, indiquer; designate: ויאמר נָקְבָה שכרך עלי ואתנה (בראש' ל כח). — נָקוּב, נקרא: הוי השאננים בציון והבטחים בהר שמרון נְקֻבֵי במקור נדפס 'נְקֻוּבֵי' ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל עמו' ו א).  וקרא לך שם חדש אשר פי יי' יִקֳבֶנּוּ (ישע' סב ב). — ואמר הפיטן: זֻמן כפור בעד נפש נקובת חמשה נפש רוח חיה יחידה מחומשה (ר"א קליר, אז על כל חיתו יער, יוצ' ב פסח).  לטוב צפון שמו תקוב יום אבד הולכי עקוב לא כאלה חלק יעקב (ר"י הלוי, יבשר עם). — והמשורר: הודות עלי נבל ומשוך ביובלים לקרוא בשם נקוב שרים כחוללים (ראב"ע, הודות עלי נבל).  והאבות היו אברהם יצחק ויעקב מדוע יצחק לבדו ינקוב ויאמר כי הוא לבו בשמים יושב (עמנ' מחב' כב). — ג) נָקַב את פלוני, קלל אותו, fluchen; maudire; to curse: וְנֹקֵב שם יי' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בְּנָקְבוֹ שם יומת (ויקר' כד יו).  וַיִּקֹּב בן האשה הישראלית את השם ויקלל (שם יא).  מה אֶקֹּב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם יי' (במדב' כג ח).  גם קֹב לא תִקָּבֶנּוּ גם ברך לא תברכנו (שם כה).  מנע בר יִקְּבֻהוּ לאום וברכה לראש משביר (משלי יא כו).  אמר לרשע צדיק אתה יִקְּבֻהוּ עמים (שם כד כד).  הנה הלילה ההוא יהי גלמוד אל תבוא רננה בו יִקְּבֻהוּ אררי יום (איוב ג ז-ח).  אני ראיתי אויל משריש וָאֶקֹּב נוהו פתאם ירחקו בניו מישע וידכאו בשער ואין מציל (שם ה ג-ד). —  ואמר בן סירא: אב רשע יקוב ילד (ב"ס, גני' מא ז). —  ובמדרש: שכשבא ליטע אהלו במחנה דן דחוהו אמרו לו בן מצרי אתה וכו', מיד התחיל לנקוב את השם ולקללו (ר' חייא בר אבא, תנחומ' אמור כד). — ואמר הפיטן: אי כה פץ לקוב עם וברך עם קדושיך בשוב וכה תדבר הימר לקדושיך (ר"א קליר, קינו' לת"ב, אי כה אומר).  ואלה ברכו וזר עמו יקוב בהתחננו ביד תופשיו הקול קול יעקב והידים ידי עשו (ראב"ע, בראשית אדר). —  והשתמש המשורר בשלש המשמ': אורו אשר מריב ביום פרוד הושק עלי בכיו וגם נוקב כי אם מעט יכול להתאפק דמעו צפוניו והיה נוקב עין נדוד לא תבך אותה חיש עורב נחלים יהיה נוקב (רמב"ע, תרשיש ז נג-נה).

— נִפע', נִקַּב, נִקְּבוּ, — נִקַּב האדם בִּשְׁמוֹ, נאמר שמו בפרוש: אלה (הכתובים למעלה איש בשמו) קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נִקְּבוּ בשמות (במד' א יו-יז).  ומן הנתינים שנתן דויד וכו' כלם נִקְּבוּ בשמות (עזרא ח כ).  ומחצי מטה מנשה שמונה עשר אלף אשר נִקְּבוּ בשמות (דהי"א יב לב; גם שם יו מא).  ויקומו האנשים אשר נִקְּבוּ בשמות ויחזיקו בשביה (דהי"ב כח יה; גם שם לא יט). —  ואמר המשורר: קומי עניה סוערה קומי וגם התיצבי קומי וגורי באשר תוָדעי תנקבי קומי ושכחי אב ואם צורך לבבי אהבי (רשב"ג, מה לך יחידה).  בשמות נקבו וכעבדים נצבו וכאדונים נחשבו על ראש המצבה (ראב"ע, אצולים מהודך).  בך רוח בשם נקבה היה כשגל נצבה ממקבת אור נקבה מצור החיים חצבה (שם, אל מתנשא). — ב) *ובמשמ' היה בו נֶקֶב: ניטלה פטמתו (של האתרוג) נקלף נסדק ניקב וחסר כל שהוא (סוכ' ג ו).  ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו וכו' הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה וכו' המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ (חול' ג א).  ניקבה הגרגרת או שנסדקה וכו' (שם ב).  איזהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד או העטרה ולפנים וכו' ניקב מלמטה פסול (תוספת' יבמ' י ד).  שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לה אלא כקליפת השום בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר (בכור' מד:).

— פִע', *נִקֵּב, מְנַקֵּב, — א) כמו קל משמ' א), עשה נֶקֶב: סכין את הפגים ומנקבים אותם עד ראש השנה פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכו' לא סכין ולא מנקבין אותן (שביע' ב ה).  צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה עד שינקבנה מצדה (מקוא' י א).  כל המונע הלכה מפי תלמיד וכו' מנקבין אותו ככברה (עולא ב"ר ישמעאל, סנה' צב.). אם שמעת דבר מר' ליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי נקב אזנך כאפרכס הזו ושמע (ר' יוחנן, ירוש' קדוש' א י). — ב) נִקֵּב את המלה, השתמש בה בלשון נקבה: כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו3 (ר"ש ארקוולטינדו, ערוג' הבשם ז כח).  בשביל החרוז לא דקדקו מעולם גם מבחרי המשוררים וזכרו את הנקבות ונקבו את הזכרים ואף כי בדברים שאין בהם רוח חיים (ר' שניאור זקש, שיורי ברכה, הוצ' מק"נ 26).

— פֻע', *נֻקַּב, מְנֻקָּב מנוקב, מְנֻקֶּבֶת, מנוקבת, — שנקבוהו, — א) שעשו בו נֶקֶב: לך ואמור לו חבית מנוקבת היתה כדברי בית הילל אלא שסתמוה שמרים (ר' אלעזר בר' צדוק, תוספת' עדי' ב ב).  אבוב של קליות היה שם והיה מנוקב ככברה כדי שתהא האור שולטת בכולו (מנח' סו:).  והחזירן כשמנוקבין מהו חוששין אנו (והזהיר, ויקר' יא). — ב) °בדקדוק פעל מְנֻקָּב, שבא בלשון נקבה: ולא היה לו לומר כ"א כמו בזה לך לעגה לך שהוא פעל עבר מנוקב (משה הכהני הקראי, לקו"ק נספח' 70).

— הָפע', °הָנְקַב, הוּנקב, — כמו נִפע' משמ' א): זֻמן והנקב לראש ראשית גוים לרע לדרוש היות לכל בוגדים ראש (ר"א קליר, אץ קוצץ, שבת זכור).  דרש יום זה ליחסו מראשון הוא חמשה עשר והונקב ראשון וכדי לבשרנו כי מחל ראשון (הוא, אמנם מצוה, יוצ' ב סכות).