ב. זָמָם

* 1, ש"ז, מ"ר זְמָמִים, — מחסום לפי בע"ח, שלא יזיקו וכדומה, Maulkorb; muselière; muzzle:  ובהשאלה: אמר לפניו רבונו של עולם עשה לו זמם לעשו הרשע כדי שלא תהא לו נחת רוח שלימה ומה זמם עשה לו הקב"ה לעשו אמר רב חמא בר חנינא אלו בני ברבריאה וכו' שאדומיים מתייראין מהם מד"ר בראש' עה. אם חשבת בלבך דבר מצוה לעשות ולא עשית נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק שם פא.  ואני בוטח ברחמי הנותן לאדם לשון למודים כי אנכי לבדי אלכוד להם כל המעברות ואתן הזמם בפיהם והחטם באפם ר' הלל, מכת' ע"ד ספרי הרמב"ם.  — ומ"ר: שים על לשונך הרע זְמָמֶיךָ, ולא תתעה אחרי קולות זמזמיך תוכח' מוסר, עזר' הבבלי, הגאוה.  — ובמשמ' העקרית: ואומר הר' רבי ברוך שאסור להניח זמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות ויש בו יתידות דקות שלא יינק הפרה בשדה סמ"ג, לאוין סה.  בחוטם (פרושו) זמם של ברזל ונוקבים חוטמו ומכניסים אותו בתוכו ר"נ שבת כד..



1   בערב' זמּאמ زمّام, מתג ורסן.  בארמ' זממא: קיטרא דזממא שבת קיא:.  ויפתח הגמלים ת"י: ושרי זממי גמליא.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים