, —  א) פ"י, דחה והרחיק הדבר ממנו בחמה וקצף, בבוז, verwerfen; rejeter; reject: זָנַח ישראל טוב אויב ירדפו (הוש' ח ג). זָנַח אדני מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה (איכ' ב ז). אף זָנַחְתָּ ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו (תהל' מד י). למה אלהים זָנַחְתָּ לנצח יעשן אפך בצאן מרעיתך (שם עד א). ואתה זָנַחְתָּ ותמאס התעברת עם משיחך (שם פט לט). הלעולמים יִזְנַח אדני ולא יסיף לרצות עוד (שם עז ח). כי לא יִזְנַח לעולם אדני (איכ' ג לא). עורה למה תישן אדני הקיצה אל תִּזְנַח לנצח (תהל' מד כד). למה יי' תִּזְנַח נפשי תסתיר פניך ממני (שם פח ה). — ואמר הפיטן: איכה זָנַחְתָּ בזעמך, לזלזל ביד זדים זבולך (קינ' לת"ב, איכה אצת). איכה כונת בכעסך, לכלות ביד כושלים כרמך, ולא זכרת לא לִזְנוֹחַ לעולם אשר למדת ללקוחיך (שם). כי זָנַחְנוּ דת צוית, ונשובה בלבב דכית, ונתענה ולא ענית (רמב"ע, מוס' יוה"כ, חטאנו). זָנְחוּ הטוב ורדפום מכניעים, זעקוך ושמעת והעמדת להם מושיעים (סליח' יום ד, איה כל). הבט וזכור את כל התלאה, ההשיגה עדת צולעה ונהלאה, הלעולמים תִּזְנַח לרבת חלאה (יוצר שבת א חנכה, אודך). — ואמר המשורר: למה דוד תזנח יונתך בת הורים, ותשכח נאנח ונדח מערים (פזמ' תימנ', יעוף חלומי). אך הצפרדע נואשה לא אמרה את חפצה לא זנחה, ותלך הלך והתנפח עד כי נפשב נפחה יל"ג, משל' ג כב. — °ובינ': תבין ותשכיל איך ישוב המבקש בורח ויחזור המתאוה מואס וזונח והרודף נהפך אל הנס (מאזני צדק, אלגזלי 133). — °ופָעוּל: ואם אני איש מדון וחמס, אינני על זה זנוח ונמאס (משל הקדמונ' ב). ואז תהיה מחייתו מתוקה ומשובחה בעולם הזה ולא תהיה זנוחה ונקלה לעולם הבא (תולדות אכסנדר 41). אביר כמה אהיה זְנוּחָה, למתי אקוה לרוחה, מגורי היה בארץ מליחה, נקראתי בלא גט שלוחה (סמא"צ, ערב' לכפור, בשם אלהי). זְנוּחָה זרחה בדם מתבוססת, חלצה ונגהצה ברחיצה ותכבסת (קרוב' לשבה"ג, אלהים). זרויה זנוחה מעודה, חטופה חמוסה חרודה ר(ר"י הדסי, שיר בסוף האשכול). ודלים זנוחים, למות לקוחים, ישיבם שמחים, ברנה ושירים (שירי ר"מ  דרעי הקראי ב רכב). — ובמשמ' °דבר נתעב: דבקנו בתועבות ובמעשים זְנוּחִים, הלכנו אחרי משאות שוא ומדוחים (סליח' יום א, איך נפתח). — ובכנ': וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבתים כי רחמתים והיו כאשר לא זְנַחְתִּים (זכר' י ו). כי אתה אלהי מעוזי למה זְנַחְתָּנִי למה קדר אתהלך בלחץ אויב (תהל' מג ב). הלא אתה אלהים זְנַחְתָּנוּ ולא תצא אלהים בצבאותינו (שם ס יב). משל לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך התחיל המלך רואה כיון שהרגיש שהמלך רואה התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה וממלא את האבוס לפניה התחיל לומר תצא נפשי שבאתי לשוחטה והרי זנחתיה (מד"ר במד' כ). שקרא ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל בוזה דבר ה' (רמב"ם, ת"ת ג יג). — ב) פ"ע, זָנַח פלוני, נדחה, הָרחק: זָנַח 1 עגלך שמרון (הוש' ח ה). וַתִּזְנַח משלום נפשי נשיתי טובה (איכ' ג יז). אף אתה מה עושה להם (להרשעים) מחליטם לגיהנם למה שרחקו וזנחו הימך (הוש' ח גפסיק' רבתי, תקעו). — נפע' °נִזְנַח: דבריך זנח ונזנח מעדן ולא כליתו למען היותו יציר כפיך (עבודה, אתה כוננת). קבץ עדה נזנחה, אל מקום המנוחה, אז אגיל ואשמחה (פזמ' תימנ', הרס דגלי). אל תוך ציון עיר אפדנו ישיב שבות בת נזנחה (ר"י נגארה, זמיר' ישראל, עו"ת פו).

 — פֻע', °זֻנַּח: אהלי אשר חנית מאז בתאיו מפה ומפה למה לנצח זונח ביד זרים (קינ' לת"ב, אהלי). העל המירו כבוד רֵע בבעל, וזה ללא זה פצחו במעל, זֻּנָּחוּ בחרון אף לנגף וגעל (יוצר שבת שקל', אז). ומבני בניהם אנחנו, למה לנצח זֻנַּחְנוּ, וכמת מלב נשכחנו (סליח' ב עשי"ת, אלהים). זֻנַּחְנוּ ונחשבנו עם יורדי רגב, ויהי לאבל כנור ושיר ועגב (סליח' צו"ג, תשוב תרחמנו).

—  הִפע', הִזְנִיחַ, — כמו זָנַח: ואת כל הכלים אשר הִזְנִיחַ המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו (דהי"ב כט יט). — והִזְנִיחוֹ מדבר, הרחיקו, מנעו מהדבר ההוא: כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחֻזתם וילכו ליהודה ולירושלם כי הִזְנִיחָם ירבעם ובניו מכהן ליי' (דהי"ב יא יד). אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יַזְנִיחֲךָ לעד (דהי"א כח ט). תעינו מאחריך כאשה מבעלה אל תזניחנו באות מי מרה (מו"ק כה:). מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה וכו' אין מזניחין 2 אותו (חול' ז.). לחזק לבב התלמידים הלומדים תורה מעוני ומדוחק כדי שלא יהיה הלמוד עליהם לטורח ויזניחוהו (תגמ' הנפש ב ב). ואין להזניח הלכות מרווחות מפני פלפולים ודברי חדודים (שו"ת חת"ם, או"ח קיז). — ואמר המליץ: אל תוסף עוד התל ביעלה, אשר הקשיחה תאות העולם ללא לה, והזניח תבל ועמלה, וקשרה על הזמן קשר, ולבשה סות הענוה והיושר (עמנ', מחבר' ג). רודפי בזממו ישיח, בראות צורי אותי ישסה, כי אותי מאז הזניח, והן הבל פיהו יפצה (פזמ' תימנ', יגדל). — * והזניח את עצמו מדבר: הרשעים שחמליטים עצמם בעבירות ומזניחים עצמן הימך (פסיק' רבתי, תקעו). — הֶאֶזְנִיחוּ, עי' אזנח.