°, ש"נ, — שה"פ מן חבש, א) עצם שה"פ, ובפרט חבישת אדם בבית האסורים: שאיים שמעון לראובן לפני נער המלך וגרם לו חבישה (תשו' גא' שע"צ ד ט). — ב) חבישת הפצעים וכדומה ע"י רופא, Verbinden; bandage; ging-: ואין נופל כאן לומר לא רוככו בשמן שאין מרככין אלא במקום המכה אבל המזור והחבישה נופל לשונם על כל הג' (רש"י ישע' א ו). אמרו קצת חכמים מבעלי חבישות השברים ראוי שיכוסה המקום בצמר טבול בשמן (קאנון ד ה ג ז). — ועצם הדבר במה שחובשים: ראוי שיהיה העצם (ר"ל החמר) אשר ממנו יעשו החבישות מקבץ עם קשרו (קאנון ד ה ב ז). באיכות הקשירות והחבישות הם אשטילש ראוי שיהיה בגד הקשירות נקי וכו' (שם). ולשום עליו החבישות הנקראות אשטילש ויושם החבישות על הקשירות (שם ב ב).