* 1, פ"ע, עב' חָב, עת' אָחוּב, לָחוֹב, —  היה מוטל עליו דבר לעשות, verpflichted sein;  être obligé;  be obliged:  הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ  ב"ק א א.  כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו שם ב.  שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר באבוד רשעים רנה  סנה' ד ה.  חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות  אב' א יא.  שאם אמר לא אכלתי לא אכלתי חב על כל אחד ואחד ירוש' נדר' א לו ד.  —  ואמר הפיטן:  זרויים ענה ולא מלב לכלותם, חָבוּ לפנים ורדם בהסרת טבעת להחלותם  סליח' תענ' אסת', אדם בקום.  צלול כְּחָבוּ משליכי יאור זכרים, פורע פלשם סוף היות סכורים  יוצר אחרון פסח, תחבולות.  וסגלם לו לחבל נחלה מקבעים, וּכְחָבוּ גרות וענוי וקבעום קובעים, נתגלגלו רחמיו לסוף שלשים שבועים שם, אדני חלד.  — וחָב לפלוני, הטיל עליו חוב, עשה דבר שהוא לחובתו, לנזקו:  לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו  ערוב' ז יא, גיט' א ו.  אבל אשה אינו כן אלא חבין לה מזונות ופוסלין אותה מן התרומה תוספתא גיט' א ה.  אין מעמידיו אפוטרופוס ליתומים לחוב להן אלא לזכות להן ואם חבו חבו  ירוש' גיט' ה מז. 

— התפ', °הִתְחוֹבַב, — קבל עליו חובה: התחובב ללמד  את הבחור  מא"ג, ק"ס קכ.  והנה כבר נתחובבתי לך תשובתי על מכתבך הראשון  אגר' יל"ג א א.