* 1, חוֹט, חֵט, ש"ז, מ"ר חָטים, חָוּטים חיטין, — אחד מהשִׁנַַּיִם החדים שעומדים באמצע מתחת להאף, Schneidezahn; dent incisive; incisor: חטין2 החיצונות שנפגמו ושנגממו (בכור' ו ד). חיטיו החצונות שנפגמו ונגממו ופנימיות שנעקרו (ספרא אמור קיג). חטיה החיצונות שניקבו או שנפגמו אע"פ שנשאר מקצתן (רמב"ם איסורי מזבח ב).
1 לא נתברר מקורו, ועי' הערה שלקמן.
2 גרס' הערוך ערך חט. ובנוסח' חוטי' וכן ברש"י, ובפי' רגמ"ה שנדפס בש"ס וילנה, והעיד קוה' שבגרמ"ה בכ"י הגרסה חיטין, וכן הגרסה בספרא כמובא בפנים, ולא ידוע אם הכונה היא חִטִּין כמו חֵץ חִצִּים, או חֵטִין כמו עֵד עֵדִים. וכמו בצורה כן יש ספק במשמ' מלה זו. הפרוש היותר קדום שנמסר לנו הוא של רגמ"ה: החוטין השינים החיצוניות שעומדות לפני הפה (בכור' לה.), והביא פרוש זה הערוך. ורש"י פרש ככי דשיני שקורין ינציב"ה, החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו שניטל (כך הגהת ש"מ שם) מהם מעט, ע"כ. ואין ספק בדבר, כי כונת רש"י בהלעז ינציבה להמלה הצרפתית gencive, שהוא בשר השינים, החניכים, כי כך אמרו התוספות (ע"ז כח.) בפרוש: ככי פ"ה מקום מושב השינים זינציב"ש, ע"כ, והקשו שם על רש"י בשביל זה, ולא כמו שמשער קוה' שכונתו של רש"י היתה להמלה הצרפתית incisive, והוא השנים החותכות, כי בודאי ידעו בעלי התוספות היטב כונתו של רש"י. ולכן נראה כי רש"י פרש פה חט, החניכים, בשר השינים שנגד החוטם. וכן סמ"ג: אם נעקרו חטיה הפנימיות שהשינים הגדולות קבועות שקורין מיישליירש ובעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסירין (סמ"ג סי' שטו). והרמב"ם פרַש: חוטין הן שני החוטים הבולטים בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע והן נראין לעין בשעה שפותח בע"ח את פיו, ע"כ, והביא גם פרושו של רגמ"ה: וי"א חוטיו שניו, ואין הכרע הדבר, וראוי לקבל פרושו של היותר קדום, הרגמ"ה.