חָטַם

1, פ"ע, עת' יֶחֱטַם,  — התאפק מכעס וקצף, האריך רוחו:  למען שמי אאריך אפי ותהלתי אֶחֱטָם2  לך לבלתי הכריתך  (ישע' מח ט)  — ואמר המשורר:  גם כי ישא איש מכאובו ויסבול פעמים או שלש אם עד עשר,  יֶחֱטָם לתגרת רשע ויתן למכים ולמורטים לחי הלא באחרית ילאה נשוא עמל וכעס  (שלום הכהן, ניר דוד 169).  — ובמשמ' °נשם באף, הֵריח:  לא למשמע אזן יצוד ולמראה עינים כי אם יחטם ולמרחוק יריח  (יל"ג משל' ג יד).  — ובמשמ' °עשה תנועה באפו:  יש אשר תקרוץ העינים ובדברה תחטם ותעקם השפתים ותמלא לחיה רוח כצנצנת  (יל"ג, מעשה נערות).



1 בערב' חַ'טַם خَطَم שָׂם חָטָם לפי הגמל.  אפשר שגם בערב' היה נהוג שמוש זה.  ויש מפקפקים בעקר מציאות שרש זה בערב' וסוברים כי כלו שאול מארמית.  עכ"פ מהכתוב נראה שהוא כמו כפל להאריך אף.

2  בקצת ספרים אחטום, ונמס' יתיר ו.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים