1, — קל לא נמצא במקרא.

— פִע', חִלֵּל,  חִלְּלוּ, יְחַלְּלוּ, מְחַלְּלִים, מְחַלֲלֶיהָ, יְחַלְּלֶיהָ, — א) חִלֵּל קֹדֶשׁ, עשה דבר שבשבילו הוסרה הקדושה מהקֹדש, ונעשה הקֹדש כמו חֹל, entweihen; profaner; to profane: ואכליו (של הזבח שנשאר עד יום השלישי) עונו ישא כי את קדש יי' חִלֵּל ונכרתה הנפש ההוא מעמיה (ויקר' יט ח). כי חִלֵּל יהודה קדש יי' אשר אהב ובעל בת אל נכר (מלא' ב יא). כהניה חִלְּלוּ קדש חמסו תורה (צפנ' ג ד). מרב עוניך בעול רכלתך חִלַּלְתָּ מקדשיך (יחזק' כח יח). ומן המקדש לא יצא ולא יְחַלֵּל את מקדש אלהיו (ויקר' כא יב). ולא יְחַלְּלוּ את קדשי בני ישראל (שם כב יה) ומתו בו כי יְחַלְּלֻהוּ (שם ט).  כהניה חמסו תורתי וַיְחַלְּלוּ קדשי בין קדש לחל לא הבדילו (יחזק' כב כו). כה אמר אדני יי' הנני מְחַלֵּל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם (שם כד כא). המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות (אבות ג יא). — וחִלֵּל את שם האלהים: ולא תשבעו בשמי לשקר וְחִלַּלְתָּ את שם אלהיך (ויקר' יט יב). כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי וּלְחַלֵּל את שם קדשי (שם כ ג). ומזרעך לא תתן להעביר למלך ולא תְחַלֵּל את שם אלהיך (שם יח כא). ולא תְחַלְּלוּ את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל (שם כב לב). ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חַלֵּל את שם קדשי (עמוס ב ז). ותשבו וַתְּחַלְּלוּ את שמי ותשבו איש את עבדו איש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם (ירמ' לד יו). לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חִלַּלְתֶּם בגוים אשר באתם שם (יחזק' לו כב). כי גדול שמי בגוים אמר יי' צבאות ואתם מְחַלְּלִים אותו באמרכם שלחן אדני מגאל הוא (מלא' א יא-יב). כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד ד). כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו וכו' ומחלל שם שמים (פסח' מט.). אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וכו' ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (מו"ק יז.). —  ואמר הפיטן: נעצו לב למעלה, בגדל עצה ופלילה, לנאץ שמו וּלְחַלְּלָה, השחיתו התעיבו עלילה (שבת ב חנכה, אין מושיע). ואת השבת, במלאכה וכדומה: ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מְחַלֲלֶיהָ מות יומת (שמות לא יד). קדשי בזית ואת שבתתי חִלָּלְתְּ (יחזק' כב ח). ואת חקותי לא הלכו בהם ואת שבתותי חִלְּלוּ (שם כ יו). שמר שבת מֵחַלְּלוֹ ושמר ידו מעשות כל רע (ישע' נו ב). מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים וּמְחַלְּלִים את יום השבת (נחמ' יג יז). כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן (ע"ז כז:). שיש בידנו עון שחללנו שבת ולא התענינו ביוה"כ (מד"ר בראש' לה). — ואת הַזֶּרַע: אלמנה וגרושה וחללה זנה  את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא יְחַלֵּל זרעו בעמיו (ויקר' כא יד-יה). עיניו של אבא היו גבוהות ונשא אשה שאינה הוגנת לו וחילל את אותו האיש (ירוש' שבי' ו לו ג). — ואת המשכב, היצוע: כי עלית משכבי אביך אז חִלַּלְתָּ יצועי עלה (בראש' מט ד). כי הוא (ראובן) הבכור וּבְחַלְּלוֹ יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף (דהי"א ה א). —  ואת האשה, עשאה חֲלָלָה: אל תְּחַלֵּל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ (ויקר' יט כט). — ואת המזבח וכדומה בהניף עליו ברזל: ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה וַתְּחַלְלֶהָ (שמות כ כא) במקור נדפס 'כ כה'. — ואת הארץ: ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חַלְּלָם את ארצי בנבלת שקוציהם (ירמ' יו יח). — וממלכה וכדומה: בלע אדני לא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ חִלֵּל ממלכה ושריה (איכ' ב ב). וַאֲחַלֵּל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב (ישע' מג כח). — ונַחֲלָה וכדומה: קצפתי על עמי חִלַּלְתִּי נחלתי ואתנם בידך (ישע' מז ו). והסבתי פני מהם וחללו את צפוני ובאו בה פריצים וְחִלְּלוּהָ (יחזק' ז כב). — וגָאוֹן, יִפְעָה, נֵזֶר: מי יעץ זאת (החרבן הגדול) על צר המעטירה אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ יי' צבאות יעצה לְחַלֵּל גאון כל צבי להקל כל נכבדי ארץ (ישע' כג ח-ט). לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים והריקו חרבותם על יפי חכמתךְ חִלְּלוּ יפעתך (יחזק' כח ז). נארתה ברית עבדך חִלַּלְתָּ לארץ נזרו (תהל' פט מ). — וברית, הֵפֵר: הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לְחַלֵּל ברית אבתינו (מלא' ב י). וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי לא אֲחַלֵּל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה (תהל' פט לד-לה). — וחֻקים וכדומה: אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון אם חקתי יְחַלֵּלוּ ומצותי לא ישמרו ופקדתי בשבט פשעם (תהל' פט לא-לג). — וְחִלֵּל אותו אל פלוני: וַתְּחַלֶּלְנָה במקור מנוקד 'וַתֶּחַלֶּלְנָה' אתי אל עמי (יחזק' יג יט). — וְחִלֵּל אותו מן דבר, חִלֵּל אותו באופן שלא יוכל להיות הדבר הזה: את כרוב ממשח הסוכך ונתתיך בהר קדש אלהים היית בתוך אבני אש התהלכת וכו' ברב רכלתך מלו תוכך חמס ותחטא וַאֲחַלֶּלְךָ מהר אלהים ואבדך כרוב הסוכך מתוך אבני אש (יחזק' כח יד-יו). — ב) חִלֵּל כרם וכדומה, התחיל לאכל את פריו הראשון אחרי שנות הערלה: ומי האיש אשר נטע כרם ולא חִלְּלוֹ ילך וישוב  לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יְחַלְּלֶנוּ (דבר' כ ו). בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תְחַלְּלֶנוּ (שם כח ל). עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וְחִלְּלוּ (ירמ' לא ה). — ג) *חִלֵּל דבר קדוש על דבר חול, החליף, נתן בשביל הדבר הקדוש דבר חול: אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על המטבע שאינו יוצא (מע"ש א ב). מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין ונותנין אותה לאומנין בשכרן (מו"ק ד ה). המפקיד פירות אצל עם הארץ וכו' אם היו של מעשר שני מחללו על המעות (תוספתא דמאי ד כב). סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעה וכו' אם היו של מעשר שני מחללן על המעות בדמי תרומה וכו' (שם תרומ' ו א). מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו וכו' ולא שוקלין כנגדו דינרי זהב אפילו לחלל עליהן מעשר שני אחר (שם מע"ש א א). 

— פֻע', חֻלַּל, מְחֻלָּל, —  א) שחִלְּלוּ אותו: וקדשתי את שמי הגדול הַמְחֻלָּל בגוים אשר חללתם בתוכם (יחזק' לו כג). וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות (אבות ד ו). — ב) *דבר של קֹדש מחֻלל על דבר של חֹל: מי שהיו לו מעות בירושלם וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך (מע"ש ג ב). בורר את היפה שבהן ואומר אם הקדש הוא הרי הוא הקדש ואם לאו הקדש בכל מקום שהוא מחולל על זה (תוספתא שם ב ו). האומר מעשר שיני שבחפץ זה מחולל על איסר זה לא קבע לו מקום (שם ג יז). ומעשר שני בצפונו ובדרומו מחולל על המעות (ירוש' דמאי ה כד ג). כל הלשונות משמשין לשון תמורה חוץ מלשון חילול אמר לקדשי מזבח הרי זה תחת זה תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אינה תמורה (שם נזיר ב נא ד). מביא סלע של חולין ואומר מעות מעשר שני בכל מקום שהן מחוללין על סלע זו ואותן נתפסין לשם מעשר שני והשאר נעשין שקלים (שם שקל' ב מו ג).

— נִפע', נִחַל, נִחַלְתְּ2 , נִחֲלוּ2, אֵחַל, יֵחַל, תֵּחַל, תֵּחֵל2, הֵחֵל, לְהַחֲלוֹ —  שחללו אותו: ובת איש כהן כי תֵחֵל3 לזנות (ויקר' כא ט). ואעש למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים אשר המה בתוכם (יחזק' כ ט). יען אמרך האח אל מקדשי כי נִחָל ואל אדמת ישראל כי נשמה (שם כה ג). והבאתי רעי גוים וירשו את בתיהם והשבתי גאון עזים וְנֵחֲלוּ מקדשיהם (שם ז כד). כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי בין קדש לחל לא הבדילו וכו' ומשבתותי העלימו עיניהם וֵָאֵחַל בתוכם (שם כב כו). למעני אעשה כי איך יֵחָל וכבודי לאחר לא אתן (ישע' מח יא). — ובמשמ' חִלֵּל את עצמו: לא יטמא בעל בעמיו לְהֵחַלּוֹ (ויקר' כד א).

— הִפע', א) הֵחַל, אַחֵל, יַחֵל, — כמו חִלֵּל, במשמ' הֵפֵר: איש כי ידר נדר ליי' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יַחֵל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במד' ל ג). — ובמשמ' חלול קדש: ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אַחֵל את שם קדשי עוד (יחזק' לט ז). — ב) הֵחֵל, הֵחֵלָּה, הֵחֵלּוּ, הֵחַלְתָּ, הַחִלֹּתָ, אָחֵל, יָחֵל, וַיָּחֵל, תָּחֵלּוּ, תָּחֵלְנָה, וַתְּחִלֶּנָה, מֵחֵל, הָחֵל, הַחִלָּם, —  פָתַח במעשה הדבר, שקודם לא עשה ועתה לקח הדבר בידו לעשותו4, anfangen; commencer, to begin: במשמ' פ"י: ויחפש בגדול הֵחֵל ובקטן כלה (בראש' מד יב).  ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו הָחֵל וכלה (ש"א ג יב).  זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו וכו' וממקדשי תָּחֵלּוּ (יחזק' ט ו). — והֵחֵל בדבר: וַיָּחֵלּוּ באנשים הזקנים אשר לפני הבית (שם). ובעת הֵחֵלּוּ ברנה ותהלה נתן יי' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר (דהי"ב כ כב). ועם פעל אחֵר אחריו במקור, הֵחֵל לַעֲשׂוֹת, לִפְעֹל: כי הֵחֵל האדם לרֹב על פני האדמה (בראש' ו א). הוא הֵחֵל להיות גבר בארץ (שם י ח). ובנימין הֵחֵל להכות חללים באיש ישראל (שופט' כ לט). בימים ההם הֵחֵל יי' לקצות בישראל (מ"ב י לב). והמשאת הֵחֵלָּה לעלות מן העיר (שופט' כ מ). אתה הַחִלֹּתָ להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה (דבר' ג כד). אשר הַחִלּוֹתָ לנפל לפניו לא תוכל לו (אסת' ו יג). ראה הַחִלֹּתִי תת לפניך את סיחן ואת ארצו (דבר' ב לא). היום הַחִלֹּתִי לשאול לו באלהים (ש"א כב יה). ועינו הֵחֵלּוּ כהות לא יוכל לראות (שם ג ב). מיום אחד לחדש השביעי הֵחֵלּוּ להעלות עלות ליי' (עזר' ג ו). כי הֵחֵלּוּ הפרצים להסתם (נחמ' ד א). וקבל היהודים את אשר הֵחֵלּוּ לעשות (אסת' ט כג). כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה אנכי מֵחֵל להרע (ירמ' כה כט). ואת ארצו הָחֵל רש והתגר בו מלחמה היום הזה אָחֵל תת פחדך ויראתך על פני העמים (דבר' ב כד-כה). היום הזה אָחֵל גדלך בעיני כל ישראל (יהוש' ג ז). תָּחֵל לספר שבעה שבעות (דבר' יו ט). מי האיש אשר יָחֵל להלחם בבני עמון (שופט' י יח). וַיָּחֶל העם לזנות אל בנות מואב (במד' כה א). וַיָּחֶל שער ראשו לצמח  כאשר גלח (שופט' יו כב). וַתָּחֶל רוח יי' לפעמו (שם יג כה). וַתָּחֶל לענותו (שם יו יט). וַיָּחֵלּוּ להכות מהעם חללים (שם כ לא). ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים וַתְּחִלֶּנָה שבע שני הרעב לבוא (בראש' מא נג-נד). וזה הַחִלָּם לעשות (שם יא ו). — והדָבָר הֵחֵל: יצא הקצף מלפני יי' הֵחֵל הנגף ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה הֵחֵל הנגף בעם (במד' יז יא-יב). שבעה שבעת תספר לך מֵהָחֵל חרמש בקמה (דבר' יו ט).

—  הָפע', הוּחַל: אז הוּחַל לקרא בשם יי' (בראש' ד כו).

— נִתפ', *נִתְחַלֵּל: כהנת מתחללת ואין כהן מתחלל (סוט' ג ז). נתאלמנה ונתגרשה נתחללה וזנת (ירוש' סנה' ט כז:). מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת (יבמ' מד:). — והשבועה: נתחללה אותה השבועה שכרת לנו בחורב ונשתנית הימין (פסיק' דר"כ, ותאמר ציון). —  ונתחלל שם שמים: חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות וכו' ונמצא שם שמים מתחלל (אבות א יא). מי שנתחלל שם שמים על ידו אין כח לא לתשובה לתלות ולא ליוה"כ לכפר (ירוש' שבוע' א לג:). אל יתחלל שמך בנו ואל תעשינו שיחה בפי כל הבריות (שם ברכ' ד ז ד). — ונִתְחַלֵּל על דבר: סלע של מעשר שני ושל הקדש שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר בסלע של מעשר כל מקום שהיא מתחללת על מעות האילו (תוספתא מע"ש ב ו). הקדש אינו מתחלל על הקרקע וכו' חומשו מהו שיתחלל על הקרקע (ב"מ נד.). 

— קל, *חָלַל, עת' יָחֹל, יָחֹלוּ, יָחוּלוּ, - יהיו חֹל: עד אימתי נקראו נטיעות ר"א בן עזריה אומר עד שיחולו5 ר' יהושע אומר בת שבע שנים (שבי' א ח).