חֲמוּדָה, מ"ר חֲמֻדוֹת, — א) עי' חָמַד. — ב) ש"נ, כמו חֶמְדָּה: בזהב ובכסף ובאבן יקרה וּבֵחֲמֻדוֹת ועשה למבצרי מעזים (דני' יא לח-לט). ומשל במכמני הזהב והכסף ובכל חֲמֻדות מצרים (שם מג).  אמרו (מלה"ש) לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות וע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו (שבת פח:). — כלי חֲמֻדוֹת: וימצאו בהם לרב ורכוש ופגרים וכלי חמדות וינצלו להם (דהי"ב כ כה).  —  לחם חֲמֻדוֹת: לחם  חֲמֻדוֹת לא אכלתי ויין לא בא אל פי דני' י ג.  — איש חֲמֻדוֹת:אל תירא איש חֲמֻדוֹת שלום לך (שם יט). — הוא חֲמֻדוֹת, הוא נחמד, רצוי: ואני באתי להגיד כי חֲמוּדוֹת אתה ובין בדבר (שם ט כג). — *חֲמוּדוֹת העולם, הדברים היותר טובים שבעולם: שמואל הקטן נטל כל החמודות שבעולם והלך לו (מס' שמח' ח). —  *חֲמוּדוֹת הנפש, מה שהנפש חֹמֶדֶת: אל תלך אחרי לבך וכוחך ללכת בחמודות נפשך (ב"ס גני' ה ב). — ובמשמ' המעלות הטובות של הנפש: חמודות הנפש כגון החכמה וכו' (אגר' עלי הישמעאלי, הוצ' גרוסברג). — וחמודות הגוף, המעלות היפות של הגוף: חמודות  הגוף כגון היופי והבריאות וכו' (שם). — ואמר הפיטן: ותגלת פלאצר אכל את פריי, חֲמוּדוֹתַי פשט וגם הציל עדיי, ללחלח ולתבור נשא את שביי (קינ' לת"ב, שומרון).