°, ש"ז, מ"ר חֶמְדָּנִים, — מי שטבעו לחמֹד כל דבר: ומי שהמדה הזאת (הקנאה) גוברת על טבעיו הוא מגונה כי היא מביאתו לחמוד ואין הנדיב חמדן (רשב"ג, תק' מד' הנפ', הקנאה). ושמא יגיע ענין החמדן שיגזול (שם). ואמר אין אוהב להפכפך ולא אמונה לעבד ולא מנוחה לחמדן (מבח' הפנינים יח). כי בעל הקנאה יצר לו בראותו טוב לזולתו ויבחר הרע לו ולזולתו יותר מטוב לו ולזולתו כמו שסופר מהמקנא והחמדן שאמר להם המלך מפני הכירו  תכונותיהם שהוא מוכן לעשות להם טוב כיד המלך ישאל הא' מהם וינתן לו ולב' יותן כפלים והנה החמדן לא רצה לשאול כדי שיהיה לו כפל מאת המקנא וכו' (רלב"ג איוב כז). וגם ראוי למלכים מדה שלשית שלא יהיה חמדן אבל יהיה שונא בצע (ר"י אברבנאל, ש"א יה). וזה גם זד בליעל ואכזר ובוצע ואיש חמדן וכלבי, ועת קשרו סגניו בו ואחיו הלא אדם בקושרו שם בכוזבי (הוא, תלונה על הזמן). הלכו היהודים עם כסף וזהב לדורון לשרים שיתחננו אל המלך שיקח נכסיהם לעשות מלחמותיו ויניחם בדתם והשיב להם המלך אקרא בין המלכים מלך חמדן ויאמרו כי לא שאלתי טבילת ישו אלא לשיבואו לפשרה של ממון (שבט יהודה ט). המסתפק שבע ואם הוא עני והחמדן רעב ואם הוא עשיר (עמר השכחה).