ג. חָמַס

, פ"י, עת' תַּחְמֹסוּ, — חָמַס מְזִמּוֹת וכיוצא בזה, הוליד וצרף במוחו ודעתו מזמות בענין מן הענינים על אדם בכונה רעה, ausdenken; forger imaginer; to devise: הן ידעתי מחשבותיכם ומזמות עלי תַּחְמֹסוּ1 כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים (איוב כא כז=כח). — ואמר המשורר: לַחְמוֹס מזמה התיעצו היונים, אחרי גבורתם בתהו העֲלה, אז סוס רם גבוה מעשי אמנים, יד חרש חכם תכן מעץ אלה (מיכ"ה, הריסות טרויא). 



1 הקדמונים וגם החדשים מפרשים פעל זה במשמ' חָמָס, עָוֶל, אעפ"י שכולם חשו הדחק ולא הטבעיות שבמליצה זו.  והיותר טבעי לפי סגנון המליצה והענין הוא מה שת"י: תחשלון, מלשון: דחשלי מינייהו כלי זיין (ע"ז יו.), ר"ל הכה בפטיש על הברזל החם ונתן לו צורה כרצונו.  והפשיטא: תחשבון. 

חיפוש במילון:
ערכים קשורים