*, פ"י, — חָמַר את הבצלים, אגדם בעקציהם בעבות של קש וכדומה: האגוזים שאמנן והבצלים שחמרן1 הרי אלו חבור (עוקצ' ב ה).
1 כך בנוסח', וכך היתה הנוסחה לפני ר"נ בעל הערוך ולפני הרמב"ם, ולרה"ג היתה הגרסה: האגוזים שחמרם והבצלים שעמרם. ופרש רה"ג מלשון חמרים חמרים, וכן הערוך וכן הרמב"ם, אלא שהרמב"ם מיחד את זה למעשה מיוחד שנוהגים האכרים בהבצלים, וז"ל: והכונה שהוא קבץ עליהם בעבות עד ששבו חבל אחד כדי לתלות ולעמוד זמן כמו שעושין אצלנו במערב בבצלים אשר רוצין לאצרן. ע"כ. והנה לפי זה אין המושג של חמרים במשמ' של צבורים מתאים בדיוק לפעולה זו, ואולי יהיה יותר נכון לפי זה לגזר הפעל חמר מהשם חומרא בארמ' במשמ' חוליות וענק של חוליות. ולא נתברר הדבר, עכ"פ עלינו לקבל את פרושו של הרמב"ם המיחד את הפעל חמר לפעולה מיוחדה הנהוגה אצל האכרים. ועי' עוד הערה לערך *ב. אמן.