*, ת"ז, לנק' חֲסוּדָה, — מי שיש בו חסד, חן ונעם, anmutig; gracieux; =ious: כיצד מרקדין לפני הכלה בש"א כלה כמו שהיא וב"ה אומרין כלה נאה וחסודה אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק (כתוב' יז.).  למלך שהיה לו בת נאה משובחת וחסודה אמר המלך עשו לה פרוים מוטב שתראה נוייה של בתי מן פרוים כך התורה נאה ומשובחת וחסודה אמר הקב"ה עשו לה ארון שיראה נוייה של תורה מן הארון (מד"ר במד' יב).  למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין הלך אותו שליח וקדשה לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה (אדר"נ ב).