*, ת"ז, — לנק' חֲצוּפָה, מ"ר חֲצוּפִים, חֲצוּפוֹת. עז פנים מאד, שמצא עז בלבו לעשות ולדבר בגאוה וגסות מה שאינו יאות או מה שהוא חוץ מדרך העולם, frech; arrogant: שנים שדנו דינן דין אלא שהוא נקרא ב"ד חצוף ירוש' ברכ' ז יא. למלך שהיו לו שתי בנות אחת חצופה ואחת כשירה שם תענ' ג סו ד. בני חצופה אלו עזי פנים כלה רבתי א. ג' חצופים הם חצוף בחיה כלב בעוף תרנגול ובאומות ישראל1 מד"ר שמות מב. ומה הנמר הזה חצוף כך הכנעניים חצופים שם שה"ש, אתי מלבנון. —  והנפש: אמר לו יצחק (לאברהם) אבא אוסרני בידיי וברגליי שהנפש חצופה היא שלא אראה המאכלת בא עלי ואקרטע ואיפסל מן הקרבן פסיק' רבתי מ. — והפנים: אין בן דוד בא אלא בדור שפניו חצופות וחייב כלייה מד"ר שה"ש, התאנה. — ובהשאלה, שָׁעָה חֲצוּפָה, שיקרו בה מקרים לא הגונים: ר' חזקיהו בשם ר' אבהו (היה מתפלל) יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות היוצאות ומתרגשות לבוא בעולם ירוש' ברכ' ה ח ד. בשעה שאתה רואה שעה חצופה אל תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום אגד' בראש' מו. — והארץ: אמר ר' זירא בא וראה כמה היא חצופה ארץ ישראל שעדיין עושה פירות מד"ר איכ', פתיח'..