1, חוֹר, ש"ז, מ"ר חֹרים, חֹרֵי, חֹרָיו, חֹרֵיהֶם, — א) פתיחה וחלל בגוף, נקב, בפרט ארוך וצר, Loch; trou; hole, למשל בדלת של ארון שדרך בו חלשים לשים מעות לתוכו: ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חֹר בדלתו ויתן אתו אצל המזבח בימין בבוא איש בית יי' ונתנו שמה הכהנים שמרי הסף את כל הכסף המובא בית יי' (מ"ב יב י). — ופתיחה בכותל: ויבא אתי אל פתח החצר ואראה והנה חֹר אחד בקיר (יחזק' ח ז). דודי (שעמד בחוץ) שלח ידו מן החוֹר ומעי המו עליו (שה"ש ה ד). — והחלל בראש מושב העינים: ועיניו תמקנה בְחֹרֵיהֶן ולשונו תימק בפיהם (זכר' יד יב). — ב) חֹר באדמה, בצור וכדומה, כמו מערה ישבו בה בני אדם: ויאמרו פלשתים הנה עברים יצאים מן הַחֹרִים אשר התחבאו שם (ש"א יד יא). בערוץ נחלים לשכן חוֹרֵי עפר וכפים (איוב ל ו). — ולחיות טרף:אריה טרף בדי גרתיו ומחנק ללבאתיו וימלא טרף חֹרָיו ומענתיו טרפה (נחו' ב יג.) — ומצוי בתומ"ד, *חוֹרֵי הנמלים: חורי הנמלים שבתוך הקמה (פאה ד יא). חורי נמלים אסורין משום גזל תוספתא שם ב יו. חורי הנמלים שלנו בצד הערימה (ירוש' חלה א נח.). נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין ומה שבחורי נמלים (תענ' ה.). צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן וכו' ומחריבין חורי נמלים (מו"ק ו:) —  ולחברבר: והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו (ירוש' ברכ' ה ט.). מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא אמר להן הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו ע"פ החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד (ברכ' לג.). טיבו של חור זה להיות מגדל שרצים (מד"ר שה"ש, פשטתי). — וחורי מערה: חורי המערה וסדקי המערה מטבילין בהם כמה שהם (מקוא' ו א). — ובכותל וכדומה: כשהיה שם חור והיא נהנית מן החור כשם שהזרעים נהנין מן הערוגה  (ירוש' שבת יא יג.). כשהיה בפתח חור אסור להשתמש מתוכה לחור ומן החור לתוכה (שם א ג.). שכן ראוי ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח (שם ערוב' ג כ ד). חורי בית העליונים ותחתונים וגג היציע (פסח' ח.). זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין (שם). כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כן המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין (יומא עה.). שנותנים נסרים סביב פתחי חלונות ופותחין במקום חורי קיבוע הקורות (רש"י ב"ק סז.). — ואמר הפיטן: וענו חוזיהם, שאול משכניהם, בחורי עפרים ועמקי נשיה (שבת שמעו, אשחר עדתי). — ואמר המשורר: ופגש קדקדי בענן תלאות, ועלי סחפו גשמי מטריו, ופתן הזמן נשך עקבי והייתי משעשע לחוריו (רשב"ג, שירי שלמה יב).