*, ש"ז, מ"ר חַקְרָנִים, — מי שחֹקר, שטבעו לחקֹר בכל דבר: שכיון (פנחס) הרומח לתוך זכרות שלו ולתוך נקבות שלה והיו הכל רואים את זכרות שלו בקיבה שלה בשביל החקרנים שלא יהו אומרים לא היתה שם טומאה ׁספרי במדב' קלאׂ.  מפני הנפש הזאת נעשה האדם שלם בעולם הזה הגשמי ובה נעשה מכיר וחקרן ׁריב"צ, עולם הקטן ב ג).  ואלו לא ידעתיך והכרתיך מאז חפשן וחקרן בטבעך הייתי אומר היות זה לך התכלית הראשון והעקרי באמת (דרך חכמ' לרמח"ל).  — וקצת במשמ' של זלזול:  וכמהר"ר היים קליפיריז ע"ה להיות שהיה חקרן גדול אמר להרב אדוני לא אוכל להתאפק מלשאול למכ"ת למה קמת לפני הבחור מלוא קומתך (עמה"מ, שער או"א לו).  צריך כ"א ואחד ליזהר מאד להרחיק החקירות מלבו ולהשליכה מלבו לגמרי לבלי להיות ח"ו חקרן כלל רק להאמין בה' ובצדיקים אמתיים באמונה לבד בלי שום חקירות כלל (מגיד שיחות להר"נ נו).  — ואמר המשורר:  עסקן בדברים ודעתן חקרן ופיטן, כל דבריו כמיץ היוצא מן המעטן (יל"ג, לידידו מיעזעס.