ש"ז, בכנ' חֶרְמִי, מ"ר חֲרָמִים, —  א) רשת לצוד בה דגים שבקציה כעין כיס צר, Netz; filet; net:  ותעשה אדם (הפקר) כדגי הים כרמש לא מושל בו כלה בחכה העלה יגרהו בְחֶרְמוֹ ויאספהו במכמרתו (חבק' א יד-יה).  על כן יזבח לְחֶרְמוֹ ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בראה העל כן יריק חֶרְמוֹ ותמיד להרג גוים לא יחמול (שם יו-יז).  ופרשתי עליך את רשתי בקהל עמים רבים והעלוך בְּחֶרְמִי (יחזק' לב ג).  משטח חֲרָמִים תהיה בתוך הים (שם כו ה).  יעמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים משטוח לַחֲרָמִים יהיו למינה תהיה דגתם (שם מז י).  החרם טמא מפני זוטו (כלים כג ה).  העושה בגד מן החרם טהור ומזוטו טמא ר"א בן יעקב אומר אף העושה בגד מן החרם וכפלו טמא (שם כח ט).  כיצד צדין דגים בחזקת טהרה בין שצדן בחרם ובין שצדן בכפיפה ובין שצדן במצודה (תוספתא מכשיר' ג יב).  כמה מצודות וחרמים עשיתי לו (לבן הדד מלך ארם) עד שמסרתיו תחת ידך ושלחתו והלך בשלום (ירוש' סוף סנה'). —  צד אותו חֵרֶם:  אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין כלם לדמים יארבו איש את אחיהו יצודו חֵרֶם1 (מיכ' ז ב).  ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וַחֲרָמִים לבה אסורים ידיה (קהל' ז כו). —  ב) *ים או ברֵכה שצדים בה דגים:  ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היתה ולא עוד אלא שנטל מלא חבל חרם בדרומה (ב"ק פא:).  נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (נדר' ב ד).